• עסקים ופילוסופיה: סקס מזדמן או נישואי תערובת?

    המטוטלת בין צדק כלכלי לצדק חברתי מקבלת בעידן הגלובליזציה צביון של תיאבון מול רעב. אלה לא שייכים למחנה כזה או אחר - על מנת לפתור את המתחים יש לחזור אל התפיסה הבסיסית כי התודעה מעצבת את המציאות ולא ההיפך
    25/09/2017 | ד"ר שמואל חרל"פ

    הפילוסוף וילהלם פרידריך הגל טען, כידוע, שהתודעה קובעת את ההוויה: הרעיונות מעצבים את המציאות וההכרה מכתיבה את הזהות. "לא היו דברים מעולם", משיב לו קארל מארקס. "לא תודעת בני האדם קובעת את הווייתם, אלא ההיפך - הווייתם החברתית, היא זו שקובעת את תודעתם".

    העשירים ממוקדים במשימה לשמור על עושרם ולהעצים אותו. העניים חורקים שן מפוזיציה של דלות ומחסור, החרדים מתבצרים מאחורי כותלי הישיבה ומזהירים מפני פיגועי האינטרנט, והמתנחלים מתעטפים בטלית קדושתם ומגלגלים עיניהם השמיימה.
    המשקיע האגדי וורן באפט חורץ לשון לקארל מארקס: "אצלי", הוא מצהיר, "ההוויה אינה קובעת את התודעה. "כיצד ייתכן", הוא שואל, "שמזכירתי משלמת מס הכנסה בשיעור גבוה יותר משיעור המס שאני משלם? משהו עקום פה".

    אצל באפט, ההוויה אינה קובעת את התודעה. העובדה שהוא מיליארדר אינה משעבדת את תודעתו לאינטרס הכלכלי שלו. להיפך. לא זו בלבד שהוא תוקף את אי הצדק בשיעורי המס שלו ושל מזכירתו - הוא גם מעז לשחוט את הפרה הקדושה של הקפיטליזם האמריקאי. לדעתו, שיעורי מס העיזבון, אותו מס שהרפובליקאים מכנים "מס המוות" וממשל טראמפ מתכוון לבטל, נמוכים מדי.

    התודעה קובעת את ההוויה. וורן באפט | צילום: Thinkstock

    בראיון משותף עם ביל גייטס, הביעו שני המיליארדרים תמיכה בהעלאת שיעורי מס עיזבון על ירושות גדולות מעבר ל־45%. לטענת באפט, מס העיזבון הוא מס צודק בכך שהוא מחלק מחדש את העושר ומונע היווצרות של שושלות הון ואפליה בין בני המזל שירשו, לחסרי המזל שלא ירשו. לשיטת באפט, מס העיזבון מחזק את הדמוקרטיה על ידי החלשת ריכוז העושר והעוצמה.

    באפט אינו רק אומר, אלא גם עושה. "אין לי כל עניין להיות האדם העשיר ביותר בקבר", הוא מצהיר ולכן מוריש עוד בחייו, ובהדרגה, 90% מהונו לקרן הצדקה של מלינדה וביל גייטס.

    לשיטת באפט, נראה כי צדקה היא אשתו החוקית של הצדק. צדקה, כידוע, נגזרת מהשורש צ.ד.ק. לכן היא דומה לחווה אימנו, שנבראה מצלעו של אדם והפכה לאשתו. כאשתו החוקית של הצדק, צדקה היא עזר כנגדו. באשר ילך, היא תתמוך בו ותשלים את תרומתו לכלל. במקרא, צדק וצדקה הם מושגים נרדפים בעלי הוראה אחת: התנהגות לפי מידת הדין.

    צדקה: לשמו או לשמה?

    אך אם נבקש לחקור את מערכת היחסים בין צדק לצדקה, נגלה שבגלגולה המודרני כפילנתרופיה, הצדקה אינה אשתו החוקית של הצדק, כי אם פילגשו הסוררת.
    בעוד הצדק אמור להיות אוניברסלי, שוויוני, שקוף, אחיד ונקי כפיים - שוויון בפני החוק, שוויון הזדמנויות - הפילנתרופיה הינה פרסונלית, סובייקטיבית, שרירותית, וגחמנית: ברצותו ייתן וברצותו ימאן.

    הפילנתרופים "הידוענים" נוהגים לנהל משא ומתן על גודל האותיות של שמם שייחרתו על הבניין, שניאותו לתרום. מאחר שקצרה ידם מבניית פירמידות, הם נאלצים להסתפק באנדרטאות. בהחצינם תסכול פרעוני, הפילנתרופים עושים צדקה לשמם, לא לשמה.
    במובן זה, צדקה, הנעה בין שני הקטבים של "לשמו" ו"לשמה", בין האדרה עצמית למתן בסתר, מנוגדת לצדק.

    ואמנם, במדינות המצטיינות בצדק חברתי, כמו בסקנדינביה, אין כמעט פילנתרופיה, זולת פילנתרופיה תרבותית: מוזיאונים פרטיים, אמנות סביבתית, אירועי ספורט ומוזיקה. היכן שיש צדק, מתברר שאין צורך בצדקה, ובחברות שבהן הצדקה, קרי פילנתרופיה, הינה ציווי חברתי, אין צדק. הצדקה היא תחליף לצדק, ואינה משלימה אותו.

    השרירותיות של צדקה לעומת הדפוס של צדק מודגמת בהבדל בין טבעת אירוסין לטבעת נישואין. טבעת אירוסין, כידוע, הינה טבעת יהלום, שערכה גבוה מערכה של טבעת נישואין, שאינה אלא חישוק, גם אם הוא עשוי מזהב. מדוע טבעת אירוסין יקרה יותר מטבעת נישואין? לכאורה, ההיפך צריך שיהיה. אירוסין הוא הסדר זמני, פרוזדור המוביל לחיי הנישואין שהם מוסד הקבע. אך סביר הוא, שכל הקשור להסדר זמני, כמו שכירות דירה, יהיה נחות בערכו למה שכרוך בהסדר הקבע, כמו רכישת דירה. מדוע, אם כן, טבעת היהלום של האירוסין יקרה פי כמה מטבעת הזהב של הנישואין? 

    מדוע טבעות האירוסין יקרות יותר? | צילום: Fotolia

    דווקא בגלל ההבדל בין שני המוסדות. בעוד שנישואין הם מוסד ציבורי, חוזה משפטי שהפרתו כרוכה בסנקציות מהותיות, אירוסין הינם אירוע פרטי שניתן לביטול בהחלטה גחמנית, וללא כל סנקציה. טבעת היהלום היא הפיצוי החומרי שניתן מראש לארוסה למקרה כזה. לעומתה, טבעת הנישואין היא סמל בלבד, לא רכוש. לכן, נישואין הם מוסד של צדק, אירוסין הם מוסד של צדקה.

    בין השוק למדינה

    באפט הוא קאובוי חברתי, אך הוא גם שריף קפיטליסטי. הוא אוסר על תאגידים בשליטתו לתרום כסף לכל מטרה שהיא. "אם אתה רוצה לתרום למטרה ראויה בעיניך", אומר באפט, "תתרום מכיסך, לא מכיסי ומכיסי המשקיעים בברקשייר האתאווי, חברת ההשקעות שאני מנהל". באקו־סיסטם העסקי, קובע באפט, אין מקום לצדקה. אך האם יש בו מקום לצדק?

    באפט ישיב, מן הסתם, שהצדק במגזר העסקי הוא כלכלי: מה שכוחות השוק נותנים לך, אם בזכות כשרונך או מאמציך או משום שהתמזל מזלך. לעומת זאת, צדק חברתי מושג באמצעות התערבות המדינה. המדינה מתערבת כדי לסגור פרצות שהשוק השאיר אחריו או לתקן עיוותים, שלדעתה, השוק אחראי להיווצרותם. במילים אחרות, צדק חברתי הוא התוספת של מענק המדינה לנתינת השוק.

    המתח בין צדק כלכלי לצדק חברתי הוא, אפוא, המתח בין כוחות השוק להתערבות המדינה. הניגוד בין משקל המדינה למשקל השוק מודגם היטב בניגוד בין מיליארדרים אמריקאים למיליארדרים בשאר העולם.

    המיליארדרים האמריקאים, מג'ון רוקפלר דרך משפחת וולטון ועד ביל גייטס ומארק צוקרברג, כולם צמחו מלמטה, מכוחות השוק. מיליארדרים בשאר העולם - קרלוס סלים במקסיקו, ברלוסקוני באיטליה, אוליגרכים ברוסיה, טייקונים בהונג קונג, ומשפחות תעשיינים בקוריאה, בצרפת ובגרמניה צנחו מלמעלה, מהפרטות וזיכיונות בסקטורים בעלי תלות גבוהה במדינה: תעשייה כבדה, אנרגיה, תשתיות, תקשורת ונדל"ן.

    פרופ' לואיג'י זינגלס מאוניברסיטת שיקגו, שמציע את התובנה הזאת, מציין שהסיבה לכך היא היסטורית: בארה"ב, הדמוקרטיה קדמה לתיעוש: קודם שירדה המכונית הראשונה מקו הייצור של פורד, חוקי האנטי־טראסט כבר היו בתוקף יובל שנים.

    לעומת זאת, באירופה, ברוסיה ובאסיה, התיעוש נבנה תוך מעורבות עמוקה של המדינה, והדמוקרטיה, שהתפתחה רק לאחר מלחמת העולם השנייה, נדרשה לתהליך מואץ של הפרטות.

    בעולם האינטלקטואלי, הביטוי הדרמטי למתח בין צדק כלכלי לצדק חברתי, בין המדינה לכוחות השוק, הוא ההתנגשות בין שתי תיאוריות מובילות של צדק: תיאוריית הצדק של פרופ' ג'ון רולס, ותשובתו של פרופ' רוברט נוזיק בספרו "אנרכיה, מדינה ואוטופיה".
    מבני מול היסטורי

    רולס ניסח שני עקרונות כבסיס הצדק: עקרון החירות ועקרון ההפרשיות (The Difference Principle). עקרון ההפרשיות קובע שאי השוויון מוצדק בתנאי שהוא פועל לטובת כולם, קרי לטובת החלשים. רולס מכיר בצדקת אי השוויון בכישורים, ביכולות ובהישגים של בני אדם. מצד שני, הוא מכפיף את אי השוויון לסיוע לשכבות החלשות.
    בכך הוא מניח את האדנים התיאורטיים לסוציאל־דמוקרטיה, לדו הקיום בין כלכלת השוק למדינת הרווחה ולהעדפת מיסוי פרוגרסיבי, כמו מסי הכנסה, על פני מסוי רגרסיבי, כמו מסים על הוצאה. מסים רגרסיביים, כמו מסי קנייה ומע"מ, פוגעים בחלש בשעה שמיסוי פרוגרסיבי מצמצם פערים. עקרון ההפרשיות הוא, אפוא, לב הצדק החברתי.

    נוזיק, בספרו "Anarchy, State and Utopia", שולל תיאוריות של צדק חלוקתי. לשיטתו, צדק אינו מבני כי אם תהליכי; הוא אינו תוצאה חברתית מסוימת, אלא תהליך של זכאות שמתחלק ברצף לשלושה חלקים: זכאות בהשתלטות על נכסים, זכאות בהעברה של נכסים וזכאות בתיקון עוולות ביחס לנכסים (השבתם או פיצוי בגינם).
    הצדק, לדעת נוזיק, הוא היסטורי. אין לו עקרונות חלוקה זולת הצדק של התהליך. כל עוד אתה זכאי לבעלות על נכס, העברתו לאחר נעשית בהליך צודק, ופגיעה ברכושך נענית בהשבתו או בפיצוי ראוי, אזי נעשה צדק. כל מבנה אחר, רחב, כבד ופולשני כמו מדינת הרווחה, אינו מוצדק ואינו צודק. נוזיק הוא ליברטריאני ומגן המדינה המינימליסטית.

    לשיטתו, צדק חברתי אינו אלא צדק כלכלי. צדק כלכלי אינו אקסקלוסיבי, אלא אינקלוסיבי. כולו עומד על הזכויות המוחלטות של האדם בגופו, ברכושו, בעבודתו ובפירותיה. מפה עולות שתי תובנות. ראשית, המוחלטות של זכויות האדם ברכושו, פירושה שרק לפרט עומדת זכות בלעדית בהחלטה על חלוקת רכושו ונתינתו לאחרים. נוזיק טוען שנתינה היא חלק מצדק, בהיותה הליך צודק של העברת נכסים. הוא אף מתלונן על כך, שתיאוריות מבניות של צדק, הממוקדות במלקוח וחלוקה, מתעלמות במפגיע מנתינה. לשיטתו, צדקה היא חלק אינטגרלי של צדק.

    שנית, זכויות הקניין של כל אדם בגופו, רכושו, עבודתו ופירותיה אוסרות על כל פגיעה בהן. הפגיעה השכיחה ביותר בזכויות קנייניות היא מיסוי. לשיטת נוזיק, מיסוי על הון הוא גזל, ומיסוי על עבודה שקול לעבודת כפייה. מיסוי מתייחס לאדם כאל נישום, קרי, אמצעי, לא כאל תכלית. אין למדינה, או לכל גורם אחר, זכות להתייחס לבני אדם כאל אמצעים. בני אדם, אומר נוזיק, הם תכליות לעצמם ואינם אמצעים לאחרים. נוזיק מחבר ליברטריאניות לקאנטיאניזם.

    אך במגזר העסקי, עובדים מועסקים ליצירת מוצר או שירות שיימכרו ברווח. במגזר העסקי, עובדים הינם אמצעים, לא תכליות. כיצד ניתן ליישב את מעמדם כאמצעים בקהיליית העסקים למעמדם כתכליות בתיאוריה הליברטריאנית - קאנטיאנית? האם, לשיטת נוזיק, מותר לאדם לשעבד את עצמו? לבחור להיות אמצעי ולא תכלית, עבד ולא עובד? נוזיק משיב בחיוב, אם כי אינו מנמק.

    ריבונות מצומקת

    המרחב העסקי, לא זו בלבד שאינו אוטונומי, הוא פרוץ לכל עבר, ורבים עטים לנגוס חלקים ממנו. מפה עולות שתי שאלות: מדוע התחום העסקי מפתה כל כך ומושך ערב רב של טורפים בג'ונגל של הסדר הפוליטי־חברתי? שימו לב לאוקסימורון: הג'ונגל אינו בשוק החופשי, אלא בהיפוכו, במדינה, והטורפים אינם מקננים בהכרח במגזר העסקי, אלא מריחים דם מבחוץ.

    השאלה השנייה היא מה ראוי להשאיר, אם בכלל, לריבונותו המצומקת של המגזר העסקי? מה אטרקטיבי כל כך במגזר העסקי? כסף. כל אחד רוצה כסף, וכמה שיותר. מדוע? כי רק לכסף יש חמש אטרקציות שאין לאף מדיום אחר. כמות הכסף שיש לך היא מדד להצלחה מקצועית בעסקים, מאפשרת רווחה חומרית כצרכן, ומעניקה ביטחון כחיסכון. צבירתה כהון מקנה למשקיע עצמאות כלכלית ומכבירה עוצמה ל"טייקונים".
    ומה ראוי להשאיר, אם בכלל, לריבונות הסקטור העסקי? מבט חטוף בהיסטוריה של עולם העסקים המודרני מגלה שראשיתו בסוסי פרא של המערב הפרוע והמזרח הקלגסי: ברוני הרכבות והפלדה וונדרבילט וקרנגי בסוף המאה ה־19, הבנקאים החמסנים ג'יי.פי.מורגן, קידר ופיבודי, והעריץ הגדול מכולם, ג'ון רוקפלר, שמונופול הנפט שלו, סטנדרד אויל, שלט בשוק האנרגיה המתפתח בארה"ב.

    בעקבות חקיקת חוקי האנטי-טראסט בסוף המאה ה־19 בארה"ב, סוסי הפרא בויתו במחצית הראשונה של המאה ה־20, והתפצלו לשתי קבוצות של סוסי עבודה: המגזר הפיננסי ומגזר הכלכלה הריאלית. המגזר הפיננסי אחראי למשברים הכלכליים הגדולים, החל בשפל הגדול של שנות השלושים, דרך משבר הדוט־קום בשנת 2000 ועד למשבר הפיננסי ב־2008.

    לאור התפקיד הייחודי והקבוע של שוק ההון בניפוח בועות ופריצת משברים כלכליים, המדינה נוהגת להתגייס במרץ לחקיקה אגרסיבית במטרה למנוע, אחת ולתמיד, כל אפשרות למשבר נוסף.

    כך, חוק גלאס־סטיגל ב־1933 הפריד בין בנקאות מסחרית לבנקאות השקעות. ממשל קלינטון, שהוכרע על ידי לובי נמרץ של וול סטריט, ביטל ב־1999 את חוק גלאס־סטיגל. בכך הוא תדלק מדורה פיננסיירית של בנקאות מסחרית ובנקאות השקעות. התוצאה היתה משבר הדוט־קום בשנת 2000, שמיד לאחריו נחקק חוק סרביינס־אוקסלי שהידק פעם נוספת את כללי השקיפות בשוק ההון.

    שוק ההון לא הכזיב גם הפעם. הוא בנה בעמל ובהתמדה את בועת הסאב־פריים עד להתפוצצותה במשבר הפיננסי של 2008. בעקבותיו, שוב הפשילו המחוקקים שרוולים וחוקקו את חוק דוד־פרנק, שהטיל רגולציה ארטילרית כבדה על פעולות בשוק ההון.
    ממשל טראמפ, מצדו, אינו מתכוון להחמיץ את ההזדמנות. בכוונתו לבטל כמה שיותר מגזרות דוד־פרנק ולאפשר לסוסי העבודה של שוק ההון לדהור פעם נוספת למרחבי הערבות של סוסי הפרא.

    ביחס למגזר הפיננסי, תגובת הרגולציה למשברים בשוק ההון מתחלקת בין צדק של תהליך, מבית מדרשו של רוברט נוזיק, לבין צדק של תוכן, מבית תלמודו של ג'ון רולס.
    צדק בתהליך עומד על זיהוי כשלים בתהליך של השתלטות על נכסים, העברתם ותיקון עוולות הכרוכות בהם. העוולות העיקריות הן ניגודי עניינים בחברות ציבוריות בין בעלי שליטה למשקיעים, בין חובתם של דירקטורים לאינטרס של החברה, לבין נאמנותם לבעל השליטה שמינה אותם. עוולות נוספות הן היעדר שקיפות, הסתרת מידע מבעלי מניות ומניפולציות בדוחות כספיים.

    התרופות לכשלי התהליך הן הגברת השקיפות, פיצול סמכויות בנושאים רגישים כמו תגמול מנהלים, והכבדת עול הרגולציה על תפקוד דירקטוריונים ומנכ"לים.
    של מי התאגיד הזה?

    אך במקביל לצדק בתהליך, המגזר הפיננסי מאותגר על ידי תביעות לצדק של תוכן. הבולטת ביניהן היא הגבלת שכר מנהלי הבנקים בישראל לתקרה של 2.5 מיליון שקל. הגבלת שכרם מקבילה לעקרון ההפרשיות של רולס: לפי חוק הגבלת שכר בכירים בחברות פיננסיות, שכרם לא יעלה על פי 35 מהשכר הנמוך בחברה.
    במגזר של הכלכלה הריאלית, חוקי האנטי־טראסט פירקו ב־1911 את מונופול הנפט סטנדרד אויל ואת מונופול הטלפוניה של קבוצת בל בבעלות חברת AT&T ב־1982.
    במקביל להגבלים עסקיים, הארגונים החברתיים תוקפים את הריבונות של המגזר העסקי בתביעות של צדק בתוכן.

    התביעות מתחלקות לדרישות של "עשה" ולדרישות של "אל תעשה". דרישות "אל תעשה" ממוקדות בדרך כלל בתביעה לאי אפליה תעסוקתית.
    לעניין זה, ראוי לציין את ההתגייסות של הקהילה העסקית בארה"ב נגד חקיקה מפלה. יותר מ־80 תאגידים חתמו במרץ 2016 על דרישה ממושלי צפון קרוליינה, מיסיסיפי וג'ורג'יה, לבטל חקיקה מפלה כלפי הקהילה הלהט"בית.

    מצד שני, התביעות החברתיות של "עשה" מציבות דרגות שונות של התערבות בתוכן תאגידי. דרישה אופיינית היא למדיניות תעסוקה של אפליה מתקנת: העסקת מיעוטים, נכים, אסירים וקבוצות חלשות אחרות. "הסופט־קור" החברתי אף דוחק בעסקים לאמץ "אחריות תאגידית" ו"תרומה לקהילה".

    למתקפה החברתית על עסקים התגייסה לאחרונה גם האקדמיה. פרופסורים למשפט, למינהל עסקים וכלכלנים חברתיים מאמצים אבחנה בין בעלות על מניות בתאגיד לבעלות על התאגיד עצמו. לתפיסתם, משקיעים הם בעלי מניות של התאגיד, אך אינם בעליו. מי הם בעלי התאגיד? זו שאלה פתוחה.

    הרדיקלים שביניהם דוחפים להפוך את סוסי העבודה לפרדות, שיסייעו לחלץ את העגלה החברתית מהבוץ העמוק, שלדעתם היא תקועה בו... גם בקיץ.
    לחצי החברתיים לרגולציה כבדה על שוק ההון ולהחלפת משקיעים בבעלי עניין מובילים לבריחת משקיעים משוקי ההון. התוצאה היא שמספר החברות הבורסאיות בארה"ב צלל כמעט בחצי ב־20 השנים האחרונות. אם בסוף 1996 נסחרו בבורסות האמריקאיות

    8,025 חברות ציבוריות, ביוני 2016 ירד מספרן ל־4,330.

    הסוסים החדשים

    לצד סוסי העבודה של המגזר הפיננסי והכלכלה הריאלית, המאה ה־20 השכילה לגדל ולהשביח זן חדש: סוסי מרוץ. סוסי המרוץ הם חברות הטכנולוגיה וההייטק. הם שועטים קדימה, דורסים את מתחריהם, מחתימים את עובדיהם על חוזים אישיים, מעניקים להם אופציות ומעבידים אותם בפרך. אף איגוד מקצועי אינו מעז להתקרב אליהם. הם גם מעיזים פנים מול המדינה. מנכ"ל אובר, טראוויס קלאניק, אשר פוטר לאחרונה, התקוטט עם כל הרשויות: חרץ לשון לעיריית סן פרנסיסקו, הראה אצבע משולשת לשוודיה ונבעט לאחרונה החוצה מאיטליה.

    סוסי המרוץ פורצים למרחבים האינסופיים של הגלובליזציה ושואפים להיות סוסי פרא.
    סוסי העבודה נלחצים, אפוא, בין הפטיש הטכנולוגי לסדן החברתי. אמזון עושה שמות בחנויות הריטייל, בשעה שגוגל, טסלה ואובר מאיימות על יצרני הרכב המסורתיים. במקביל, כפי שראינו, הארגונים החברתיים מכרסמים בכלכלה הישנה מלמטה.

    הביוגרפיה "הסוסית" של עולם העסקים משקפת את המטוטלת בין צדק כלכלי לצדק חברתי, בין כוחות השוק להתערבות המדינה. בעידן הגלובליזציה, הטכנולוגיה, התקשורת והרשתות החברתיות, המאבק מקבל צביון של תיאבון מול רעב. נהוג לזהות את התיאבון עם נושאי הדגל של צדק כלכלי: כוחות השוק של ההון התאגידי והפרטי שעובדים מסביב לשעון את עגל התשואה על ההון. מולם פועלים כוחות הצדק החברתי של הרעב לייצוג מיעוטים, וחלוקה הוגנת יותר של העוגה.

    הכלכלה החדשה יצרה סוסים חדשים | צילום: Fotolia

    בפועל, התיאבון והרעב אינם מייצגים את שני המחנות, אלא באים לידי ביטוי בכל אחד מהם. משקיעים וחוסכים, שרומו על ידי בעלי שליטה או דירקטוריונים, שייכים למחנה הרעב, על אף שאיבדו הון ולא עבודה. לעומתם, רדיקלים חברתיים, כמו ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור הבריטי, השואפים לקפד את ראשי הקפיטליזם, פועלים בתיאבון מהפכני בלתי נדלה.

    כדי להביא לשיתוף פעולה בין רעב ותיאבון, צדק כלכלי וצדק חברתי, ראוי לחזק בכל מחנה את הממד ההגליאני־אוניברסלי של ההכרה, על חשבון הצד המרקסיסטי־נרקיסיסטי, של ההוויה. כדי להשיג שינוי בהוויה באמצעות ריענון התודעה, רצוי לדלג מקארל מרקס לגבריאל גרסייה מארקס.

    בספרו, "אהבה בימי כולרה", הד"ר אורבינו, הרופא המקומי בעיר הנמל הקולומביאנית, מוזעק למיטתה של צעירה מולטית יפהפייה, מעולפת מחום גבוה. אורבינו ממשש את גופה, ותוך כדי הבדיקה, ניעור בו יצרו. החולה, שחשה את תאוותו, פוקחת את עיניה ולוחשת לרופא: "דוקטור, מה שאתה רוצה אפשרי, אבל לא ככה".

     

    הכותב הוא ד"ר שמואל חרל"פ, יו"ר קבוצת כלמוביל ובעל המניות העיקרי במובילאיי. הטור נכתב במקור כהרצאה שניתנה בחודש יוני בסיום השנה האקדמית של החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית 

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי