• אלי הולנדר, מנכ"ל קבוצת פלאנט, לא פוחד שאנשים יפסיקו לקנות שעונים

    אלי הולנדר, מנכ"ל קבוצת פלאנט, היבואנית המובילה בתחום השעונים והאקססוריז בישראל, נכנס לשוק האמריקאי, ומאמין שהנתינה לקהילה מביאה ברכה לעסק
    03/09/2017 | ענבר נעמן

    איך הגיע אלי הולנדר לעמוד בראש קבוצת פלאנט, המייבאת לארץ (בין השאר) את מותגי ראדו ומון בלאן? אם תשאלו אותו, זה שילוב של יצירת קשרים, נתינה לזולת ושמץ טירוף.

    הולנדר התחיל את דרכו כמנכ"ל כלל טויס, זרוע בקונצרן כלל שעסקה בייבוא צעצועים, ובהמשך גם שעונים. כשהקונצרן החליט לסגור את זרוע הסחר, הולנדר קנה אותה יחד עם דיוויד פדרמן (מבעלי מכבי תל אביב) ובהמשך הצטרפו גם האחים סקאל.

    בשנת 2000 השותפות התפרקה. סקאל לקחו את מותגי הצעצועים, אך Swatch (מותג האב של ראדו וסקטור) לא רצה לעבוד עם יבואני הדיוטי פרי. הולנדר קפץ על ההזדמנות ועשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: ניצל את הקשרים שלו.

    "פניתי לז'קי בר", הוא מספר. "בתחילת דרכי הייתי היועץ המשפטי של חברת טמפו שבבעלותו, ובהמשך גם חבר מטעמם בדירקטוריון טמפו ובתאגיד המחזור. הצעתי לו לעשות את זה ביחד, והתנאי היחיד שהוא הציב היה שאשתו - רינה, תצטרף לעסק".
    בשנים הראשונות צמחה קבוצת פלאנט מחברה שמייבאת שלושה מותגים - ראדו, סקטור ומון בלאן - לחברה שמייבאת 15 מותגי שעונים, עטים ואקססוריז. החברה נמצאת במגמת צמיחה, ובשלוש השנים האחרונות קצב הגידול היה 30% בשנה. ב־2003 הקימה החברה מאפס מערך תכשיטים בחנויות המשביר לצרכן, ואף חברת הייטק.

    "את כל זה ניהל עבדכם הנאמן", אומר הולנדר. "ב־2008 סגרנו את הדוכנים במשביר, חברת ההייטק נמכרה ופעילה כיום ב־70 מדינות, ואפילו חנויות פלאנט מנוהלות היום על ידי זכיינים. ב־2012 החלטנו לחזור להתמקד במה שאנחנו עושים הכי טוב: שיווק והפצת מותגים בישראל".

    החליט להתמקד במה שהוא עושה הכי טוב - אלי הולנדר | צילום: שלומי יוסף

    לפני שלוש שנים קיבלה קבוצת פלאנט את זכויות היבוא למותג העטים הגרמני לאמי, חברת ענק עם מחזור שנתי של 150 מיליון דולר בגרמניה ובמזרח.

    "עם לאמי קרו בחצי השנה האחרונה דברים שלא קרו לי לאורך כל הקריירה", הוא מספר. "העברתי הרצאות לייבואנים של לאמי על מגמות בעולם, וסמנכ"ל החברה התלהב ושאל איך נוכל לעבוד יותר ביחד. הצעתי שייתן לי לנהל את המותג בקפריסין או ירדן. שבועיים אחר כך התקשר אלי מנהל האיזור והציע לי לנהל את המותג בארצות הברית".

    לתפקיד המנכ"ל בארצות הברית ושותף ב־15%, נכנס סטיב בירקהולד, אותו הולנדר פגש כמעט במקרה בפגישת עבודה באחת מנסיעותיו לניו יורק. לבירקהולד ניסיון של 03 שנה בתעשיית האופנה, ומגיע עם ניסיון עשיר בשיווק, מכירה קמעונאית וסיטונאית ו-E-commerce. 

    "סטיב היה בעבר המנכ"ל של נאוטיקה, Bebe, לקוסט, לי ג'ינס ודיזל - חברות שמחזור המכירות שלהן עומד על מאות מיליוני דולרים בשנה", אומר הולנדר. "זה נשמע קצת הזוי  שהוא הצטרף אלינו. כל מה שאני עושה זה טיפה בים לעומת ההספק שלו".

    בתקופה הקצרה מאז נכנס לתפקידו החדש, פתח הולנדר עמדות של לאמי בחנויות ברנס & נובלס והדסון. בקרוב יפתחו גם שני בוטיקים מתמחים בניו יורק וסן פרנסיסקו.
    "בשבילי העטים זה מנוע צמיחה מאוד חזק, החברה עשתה מחזור של 5 מיליון דולר. אני מאמין שתוך שנה נכפיל אותו".

    על השיגעון

    ההתפתחות החדשה שמרגשת ביותר את הולנדר היא עסקה להפצה סיטונאית, שנחתמה עם חברת סברובסקי האוסטרית, המייצרת תכשיטי קריסטל שאין שניים להם באיכות.

    "אחרי הכישלון עם המשביר לצרכן הבטחתי לעצמי שאני לא מתקרב יותר לתכשיטים. אבל סברובסקי זה עולם אחר, חברת ענק שמגלגלת מחזור שנתי של 3.5 מילירד יורו. היינו איתם בקשר ב־17 השנים האחרונות, עד שהגיעה ההזדמנות".

    סברובסקי רצו לטבול את האצבע במים עם חמש חנויות בשנה הראשונה, אבל להולנדר היו תוכניות אחרות: "כששאלתי למה חמש חנויות ולא חמישים, הסבירו לי שעבור כל חנות צריך לבנות ארון תצוגה, והם לא יוכלו לעמוד בקצב. החלטתי להביא את חומרי הגלם מגרמניה, ובנינו את ארונות התצוגה כאן בארץ, בהתאם לסטנדרטים המחמירים של סברובסקי. תוך חודשיים פתחנו חמישים חנויות ברחבי הארץ. בספטמבר תגיע לכאן ההנהלה לראות את הנס שצמח פה".

    כשהולנדר מדבר על החלטות עסקיות גרנדיוזיות, העיניים שלו נוצצות. ניכר שהוא גאה בשיטות הלא קונבנציונליות שלו, והוא יודע שיש מי שירימו גבה לאור האימפולסיביות שלו. "אני ידוע כאדם משוגע בתחום היבוא, ואני גאה בזה. הקיץ, כדי לעמוד ביעדי מכירות, נכנסתי לאחת החנויות והבטחתי למוכר שאם הוא ימכור 30 שעוני ראדו, אני מטיס אותו להונולולו. עשינו מבצע לדומה ברשת ג'נטלמן, ואני הולך להטיס 30 מנהלי חנויות לתאילנד. העובדים שלי יודעים שאני זורם עם דברים משוגעים. דברים סטנדרטיים פשוט משעממים אותי".

    ידוע כמשוגע בתחום הייבוא - אלי הולנדר | צילום: שלומי יוסף.

    הנדיבות של הולנדר כלפי הסביבה שלו בולטת לכל אורך הראיון. "שתי זכויות נתן לי הקב"ה, לפרנס 85 משפחות, ולתרום לאחרים".

    קשה להניח לציניות אל מול הצהרות כאלו, אבל הסיור בין קומות הבניין עוזר. בקומה השנייה נמצא אגף הלוגיסטיקה (אותו מכנה הולנדר "אגף המצוות", בו עובדים צדיקים), שמעסיקה מספר פעמים בשבוע נערים עם שיתוק מוחין מארגון מתן, וקירותיה מכוסים בתמונות מפעילויות שונות. בקומת הכניסה נמצא "בית המתנות של יאיר" - מחסן עמוס מתנות המיועדות לתרומה לילדים בבתי חולים.

    הרעיון לבית המתנות עלה לפני ארבע שנים, כשבנו יאיר טבע בבריכה בחצר ביתם. יאיר היה במצב של מוות מוחי במשך קרוב לשעה, ועל אף שהרופאים כבר היו מוכנים לקבוע את מותו - הוא שרד את הטביעה, אך נותר עם נזק מוחי קשה. כשיאיר שוחרר מאשפוז של ארבעה חודשים, הבטיחה אמו - מירב - למלא את חדר המתנות של בית החולים שניידר בעת הצורך.

    "כשפנו אלינו מבית החולים לספר שחדר המתנות מתרוקן, מירב שלחה הודעה בכמה קבוצות וואטספ, וזה הגיע לכל העולם. תוך שבוע צברנו 50 אלף מתנות. לא היה לנו איפה לאחסן אותן, אז החלטנו לפתוח חדרי מתנות בבתי חולים ברחבי הארץ. רק לאחרונה מירב חנכה חדר מתנות בבית החולים אסף הרופא. אני מאמין שהנתינה שלנו, בעיקר כשהיא נעשית כל כך קרוב, באותו בניין, מביאה גם ברכה לעסק".

    שק של סנטימנטים

    המיצג הכי מרשים במשרד של הולנדר הוא ויטרינה ובה אוסף של שעונים עתיקים, הכולל שעון אורלוגין מהמאה התשע־עשרה, שעוני כיס רבים ושעון שהיה שייך לסבו. האוסף, כך הוא מספר, נוצר לגמרי במקרה: "יום אחד פגשתי מכר שביקש שעון מון בלאן שענדתי, וכשסירבתי הוא הציע להביא לי בתמורה שעון כיס עתיק. אחר כך אנשים התחילו להביא לי שעונים עתיקים במתנה, הם חשבו שאני אוסף".

    החיבה של הולנדר לעתיקות ניכרת בשני תחומי היבוא המרכזיים - שעונים ועטים, שרידים לעולם אנלוגי הולך ונעלם.

    איך זה שאנשים עוד מוכנים להשקיע סכומים כאלו בשעוני יד ועטים?

    "את שואלת את השאלה הזאת ומחזיקה ביד עט. 92% מהנשים בעולם כותבות בעט כל יום. וכמעט לכל אישה בעולם יש עט בתיק, באוטו או במטבח. אצל גברים המצב דומה ב־78%. נשים כותבות ביד יותר מגברים, אבל כולנו כותבים הרבה פחות. הכל היום דיגיטלי, אבל אנחנו שולפים עט כשאנחנו רוצים לכתוב רשימות קצרות או מכתבים ארוכים. בשבוע שעבר מישהו קנה בחנות שלנו ברמת אביב (למון בלאן שתי חנויות בוטיק: בקניון רמת אביב ובקניון ממילא בירושלים. ע"נ) שני עטים ב־20 אלף שקלים. אנשים לא קונים עטים יקרים בשביל הפונקציה שהם ממלאים, אלא בשביל מה שזה גורם להם להרגיש. כשמישהו חותם על עסקה עם עט נובע של מון בלאן, כל העיניים בחדר מופנות אליו".

    פריט מאוסף השעונים העתיקים של הולנדר | צילום: שלומי יוסף

    זה לא חדש שמותגים הם סמל סטטוס. אבל הולנדר רואה רובד עמוק יותר: "אנחנו מחוברים למסכים כל היום, אבל לאחרונה אני רואה יותר ויותר אנשים שחוזרים לכתב היד. אם מישהו מסתכל בטלפון במהלך ישיבה, מיד יחשבו שהוא גולש בפייסבוק, אבל אף אחד לא יבדוק מה אנחנו כותבים במחברת. אתה יכול לכתוב גם רומן ואף אחד לא יחשוד שאתה לא מסכם את הישיבה. הכתיבה היא פעולה אינטימית, כשאתה כותב משהו ביד הוא הופך להיות יותר אישי. יותר שלך".

    הולנדר מודה אמנם שהשעונים האנלוגיים והעטים מפנים את מקומם לחלופות דיגיטליות, אך מדגיש שהדבר לא מפריע למכירות שדווקא עולות: "לעולם הדיגיטלי יש הרבה חסרונות. יכולים להיות לך אלפי חברים בפייסבוק, אבל רובם לא מכירים אותך בכלל. גם שוק הספרים נמצא במגמת התאוששות. אנשים קונים מוצרים אנלוגיים כמו שעונים, עטים וספרים לא בגלל הפונקציה שהם ממלאים, אלא בגלל הסנטימנט שהם מעוררים. אני מאמין שהדור הבא ימרוד בניכור הדיגיטלי, ובסוף היום הרגש יגבר על הפונקציונליות - זאת התורה כולה".

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי