• הדג שהטיל ביצי זהב: הכירו את חברת הקוויאר הגדולה בעולם

    חושבים שהקוויאר האיכותי בעולם מגיע מרוסיה? תחשבו שוב • כך בנה איש עסקים אמריקאי מזדקן מוויסקונסין, שמעולם לא טעם ביצי דגים, אימפריית קוויאר שמשווקת את המעדן מסין למסעדות הנחשבות בעולם
    14/04/2019 | קלואי סורבינו

    בצד הכביש המהיר מספר 35 בוויסקונסין, לאורך נהר המיסיסיפי, נמצא מגרש גרוטאות מלא בסירות ישנות, מכוניות ומקררים. כאן מתיכים כ־10,000 קילו של אלומיניום מדי יום. שלט בכתב יד על הדלת הראשית מזכיר לכל הבאים: "נא ללבוש חולצה". בפנים יושב ביל הולסט, 69, דור שלישי למשפחת חוואי תירס, בג'ינס כחולים. הוא נכנס לעסקי הגרוטאות לפני 12 שנה. "אני מזהה ערך במקומות שאנשים אחרים לא רואים אותו", הוא אומר. "אני יותר טיפוס של לקיחת סיכונים".

    הכתבה מופיעה בגיליון מארס 2019 של פורבס ישראל

    לרכישת הגיליון

    לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

    כל זה כדי להסביר את אחד העסקים הצדדים האקזוטיים יותר של הולסט: Hangzhou Qiandaohu Xunlong Sci־Tech, חוות דגי חדקן וחברה לעיבוד קוויאר, שממוקמת במרחק 10,000 קילומטר ממנה, באגם מעשה ידי אדם במזרח סין. האנגג'ואו היא עכשיו חברת הקוויאר הגדולה ביותר בעולם: היא שולטת ב־30% מהשוק העולמי ומכניסה כ־35 מיליון דולר בשנה. ההיקפים האלה, בשילוב עלויות התעסוקה והמחירים הקמעונאיים הגבוהים - מחירם של 28 גרם (אונקיה) קוויאר מגיע ל־150 דולר - מקנים לחברה שולי רווח מוערכים של 25%. הולסט מחזיק ב־24% והוא המשקיע היחיד (והאמריקאי היחיד) הגדול ביותר בחברה.

    הפחית הראשונה נשלחה מסין ב-2006, הנפחים עלו במהירות | צילום: יח"צ

    מה שהופך את הולסט לאחד מיזמי הקוויאר המצליחים בעולם היא העובדה שהוא מחזיק בבעלותו גם חלק מהמתחרים של האנגג'ואו. במשך שני עשורים הוא הפעיל חוות בהונגריה ובגרמניה ומכר קוויאר תחת המותג דסיטרה (Deisietra). עם תמחור צנוע יותר, העסקים האירופיים שלו הניבו לו 8 מיליון דולר בשנה שעברה.

    אבל האנגג'ואו היא הדובדבן שבקצפת. בשני העשורים מאז נאסרה בעולם המכירה של קוויאר טבעי מאיראן ומרוסיה, החווה הפכה לאחת מיצרניות הקוויאר המבוקשות בעולם. תחת המותג קלוגה קווין, הביצים מוגשות עכשיו למאות מסעדות מובילות, ביניהן 22 מתוך 28 המסעדות שזכו לשלושה כוכבי מישלן בצרפת, ומסעדת אילבן מדיסון פארק בניו יורק. השף הנודע אלן דוקאס צייד את 30 המסעדות שלו בקוויאר הזה, מאז ביקר בחווה לפני שלוש שנים. ולדימיר פוטין טעם קצת בוועידת G20 ב־2016.

    עם מזוודת דולרים

    האנגג'ואו הוא הספק הסיטונאי המוביל של מותגי יוקרה, כמו Petrossian ו־Caviar House. גם קופסאות הפח של המותג של השף תומס קלר, Regiis Ova, מלאות בביצים של הולסט. "החווה בסין מייצרת את הקוויאר האיכותי ביותר", אומר השף אריק ריפר, שתפריט הטעימות שהוא מציע ב־Le Bernardin, תמורת 160 דולר לראש, כולל אונקיה של הקוויאר בתוספת של 155 דולר. "הוא לא מלוח מדי. הוא לא מריר. הוא לא אגוזי מדי. הוא טוב כמעט כמו קוויאר טבעי. ואני מדבר על הקוויאר הטוב ביותר שהיה אפשר למצוא לפני עשרים שנה".

    הדרך של הולסט לתעשיית הקוויאר היתה פרועה למדי. הוא עזב את הקולג' ב־1968 כדי לעבוד במשמרת לילה של מפעל לייצור חומרי בידוד תמורת שני דולר לשעה. בגיל 22 הוא הקים עסק לשיפוצים. זה הוביל אותו לרכוש מחצבה בסוף שנות ה־70 ולחפור חול וחצץ. ב־1995 היו לו כבר 11 מחצבות. באחד האתרים נוצר אגם ממי מעיינות, והוא מילא אותו בדגים כדי ששני ילדיו יוכלו לצאת לדוג. חבר מסנט פול, שגידל דגי חדקן כתחביב בגראז' שלו, קישר בין הולסט לשבט אינדיאני בקנדה, שמכר לו את הדגים. הולסט גילה שיש לו כישרון להשאיר את הדגים שלו בריאים, וב־1999 החבר שלו שמע על הזדמנות לקנות חוות חדקנים שפשטה רגל בהונגריה.

    עד אותו רגע הולסט מעולם לא טעם קוויאר ובקושי יצא מחוץ לגבולות ארה"ב. אבל הוא טס לבודפשט עם מזוודה מלאה ב־10,000 דולר במזומן, כדי לשכנע את הנציגים הרשמיים להיפגש איתו בנוגע לחברה. הממשלה ההונגרית הסכימה למכור לו את החווה תמורת 200 אלף דולר. הולסט שילם הכל במזומן.

    לא חושב הרבה

    הבנייה מחדש של החווה התחילה כמעט מיד (הולסט היה מבוסס היטב אחרי שמכר את עסקי החפירות שלו בוויסקונסין תמורת 15 מיליון דולר במזומן ותמלוגים בגובה 32 מיליון דולר, שאותם יקבל לאורך 30 שנה). "הבעלים הקודמים לא היה חוואי", הוא מסביר. "חמישה אחוזים בעסק, לכאן או לכאן, הם ההבדל בין רווחיות לפשיטת רגל. אתה צריך לשים לב לפרטים הקטנים".

    והפרטים האלה מגיעים לרמת התזונה של החדקנית הנקבה: אם היא משמינה אפילו קצת, השחלות שלה לא מייצרות ביציות. היות שלדגי חדקן נדרשות 12־4 שנים להתבגר, צעד קלוקל אחד יכול להשמיד שנים של עבודה. בזמן שהולסט שינה את החווה בהונגריה, הוא קנה גם חברת קוויאר גרמנית שהיתה בפשיטת רגל וקרא לה Desietra. בתוך ארבע שנים הוא חזר לייצר רווחים.

    Petrossian. האנגג'ואו היא ספקית הקוויאר העיקרית | צילום: shutterstock

    קבוצה של משקיעים סינים פנתה אליו בהצעה להקים את חברת הקוויאר הראשונה במדינה. היתה להם כבר חוות חדקנים קטנה שמכרה את הדגים למאכל, אבל הם היו זקוקים להון ולמומחיות כדי להתרחב לייצור קוויאר. ב־2004 הולסט השקיע כשני מיליון דולר בתמורה ל־49% מהחברה (הוא מכר מחצית מכך כמה שנים אחר כך, כשהחברה ניסתה לצאת בהנפקה בסין, דבר שהגביל את האפשרות לבעלות זרה). "אני קונה אימפולסיבי", הוא מעיד על עצמו. "אני רואה משהו ולא לוקח לי עשר שנים לחשוב עליו. אם זאת עסקה טובה, אני עושה אותה, כי אולי היא לא תהיה פה מחר".

    הפחית הראשונה נשלחה מסין ב־2006. הנפחים עלו במהירות. "התחלנו לייצר מספיק סחורה כך שלא היינו צריכים לקחת את הדגים בביוץ הראשון", אומר הולסט. "אם אתה מחכה לשני, אתה מקבל בין שלושה לארבעה אחוזים יותר קוויאר. הרווחים שלך צומחים ב־40%־%30. בום, פשוט ככה".

    עד 2016 האנגג'ואו הפכה לחברת הקוויאר הגדולה בעולם. בשנה שעברה הייצור עלה ב־40%, והשנה כבר עלה ב־30%.

    בעוד האנגג'ואו נוטה להישאר פרטית לעת עתה, הולסט מתמקד בבנייה של החברות הנוספות שלו. הוא מתכוון להגביר את ההשקעות שלו בסין ובשוק האירופי. הוא מחפש חוות נוספות בהונגריה, איטליה ויוון. צעד כזה יהפוך אותו לאחד מספקי הקוויאר הגדולים באירופה. "כשהלכתי והקמתי את עסקי הקוויאר האלה, אנשים חשבו שאני האדם המשונה ביותר בעולם", הוא אומר ומוסיף שהוא לא אוכל הרבה ממה שהוא מייצר. בתוך הבית שלו, מבנה צנוע בן חמישה חדרים שבו הוא גר עם חברתו זה שנים ארוכות, ננסי, לצד השדות שלו, לא תמצאו אפילו קופסה אחת של קוויאר. "אנחנו לא אנשים מתוחכמים", מעיד הולסט. "אנחנו אוהבים את הדברים הפשוטים בחיים".

    הכתבה מופיעה בגיליון מארס 2019 של פורבס ישראל

    לרכישת הגיליון

    לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי