• מבעד לפריסקופ: ישראל רוצה צוללת שישית אחרי הסכם הגרעין האיראני

    נתניהו ממעט לדבר בשנה האחרונה על הגרעין האיראני, אך החלטתו לחמש את ישראל בצוללת שישית מגרמניה מעידה כי האיום עדיין נמצא בראש דאגותיו; וככל שממשל אובמה מנסה להגביל רכישת נשק בארה"ב, תע"ש מרוויחה יותר
    16/09/2016 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    ראש הממשלה בנימין נתניהו התבטא לאחרונה בכמה הזדמנויות כי בכוונתו לכהן בתפקידו עוד שנים רבות. הוא מעולם לא תחם כוונתו זו במושגי זמן, אך מהחלטתו לצייד את צה"ל בצוללת נוספת - שישית במספר - אפשר להעריך כי הוא חושב במונחים של עשור לפחות.

    כפי שנודע ל"מעריב־סופהשבוע", נתניהו מתכוון לפנות לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ולבקש ממנה שתסבסד, כפי שעשתה בעבר, את בניית הצוללת השישית. לחיל הים יש כיום צי של חמש צוללות. האחרונה, "רהב", הגיעה לנמל חיפה בינואר 2016 לאחר הפלגה, כמו קודמותיה, של כ־5,000 ק"מ מנמל קיל בגרמניה שבו נבנתה. לפני כארבע שנים התקבלה בצה"ל, באישור הקבינט המדיני בהובלת נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, החלטה שחיל הים יצטייד לפחות בשש צוללות. זו הייתה החלטה אסטרטגית על רקע החשש שאיראן תגיע עד 2016 או 2017 ליכולת הרכבת נשק גרעיני.

    אסטרטגיה ארוכת טווח. ישראל תגדיל את צי הצוללות שלה | צילום: Fotolia

    צי הצוללות החדש של ישראל, המבוסס על דגם "דולפין" הגרמני, הוקם למטרות מודיעין והרתעה אסטרטגית, העיקרית שבהן - כפי שהוגדרה בפרסומים זרים - להעניק לישראל יכולת של מכה גרעינית שנייה. ב־2015 הגיעה ישראל לסיכום עם ממשלת גרמניה, שזו תסבסד גם את רכישת הצוללת השישית, שאמורה הייתה להגיע לישראל ולהיכנס לפעילות מבצעית עד 2019. אך לפני יותר משנה חתמו המעצמות הגדולות (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה) על הסכם עם איראן, שהגביל את תוכנית הגרעין שלה והרחיק אותה מהיכולת להרכיב בתוך חודשים בודדים נשק גרעיני.

    בעקבות ההסכם התקיימו במערכת הביטחון ובצה"ל הערכות מצב, ולאחריהן החליט הרמטכ"ל גדי איזנקוט להשעות את ההחלטה על רכישת הצוללת השישית. הוא עשה זאת, או לפחות כך נימק, משיקולי תקציב. אך אפשר להעריך כי ביסוד השיקולים עמד גם ניתוח המציאות החדשה במזרח התיכון, שבמרכזה הרחקתה של איראן בעשור מהיכולת להרכיב נשק גרעיני.

    צי הצוללות של ישראל (שייטת 7), אם אפשר לכנות כך שייטת של שני כלים, הוקם ב־1959 . הצוללות מדגם "אס", מתקופת מלחמת העולם השנייה, נרכשו בבריטניה, והצוללנים התאמנו בצרפת ובבריטניה. כעבור שש שנים רכשה ישראל מבריטניה שלוש צוללות גדולות יותר, מדגם "טי", אך גם הן היו מיושנות, מתקופת המלחמה. שתי צוללות הגיעו לנמל חיפה (אחת ביום האחרון של מלחמת ששת הימים) אך השלישית, "דקר", טבעה ב־1968 בים התיכון בדרכה לארץ. שרידיה נמצאו ב־1999 בעומק שלושה קילומטרים בין כרתים לקפריסין.

    צוללות "טי" סיימו את שירותן באמצע שנות ה־70 וחיל הים רכש במקומן צוללות מסדרת "גל", שהיו מבוססות על דגם גרמני. זה היה מיזם משותף ישראלי־גרמני־בריטי, והצוללות שנבנו במספנות בסקוטלנד נכנסו לפעילות מבצעית ב־1977. שלוש צוללות "גל" נועדו לתת מענה לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל לפני 40 שנים, שראתה בחיל הים בכלל ובשייטת 7 זרוע צבאית שולית, שתפקידה קשור בעיקר למשימות של מודיעין וביטחון שוטף. לא בכדי זכה החיל לכינוי "חיל האמבטיה".

    התפנית התרחשה בסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90, כתוצאה מגיבוש אסטרטגי של דוקטרינת ביטחון חדשה, ניצול הזדמנויות ורגש אשמה גרמני. בשנות ה־80, ואף שחיל האוויר השמיד ביוני 1981 את הכור הגרעיני ליד בגדד, התברר למודיעין כי עיראק של סדאם חוסיין ממשיכה במאמציה לפתח נשק גרעיני. התגבשה גם הערכה כי במוקדם או במאוחר מדינות נוספות במזרח התיכון ילכו ויתגרענו, וישראל עלולה לאבד את המונופול הגרעיני המיוחס לה. במיוחד גברה דאגה זו במחצית השנייה של שנות ה־90, כשהתברר לישראל שאיראן החלה לפתח תוכנית גרעין וטילים שיכולים לשמש ככלי שיגור לנשק גרעיני.

    הצוללת "אח"י גל" במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה | צילום: Fotolia

    מחויבת לאינטרס הישראלי

    בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה וירי טילי הסקאד מעיראק, שחשפו כי חברות מגרמניה מכרו ציוד לתוכנית הנשק הכימי של סדאם (וגם לתוכנית הגרעין שלו), שכנעה ישראל את גרמניה להסכים לממן לה שתי צוללות חדשות. מארכיון משרד הביטחון נשלפו גם מסמכים ישנים שמהם עולה כי כבר בשנות ה־50 (כשלא היו יחסים דיפלומטיים) התקיימו דיונים סודיים עם ממשלת גרמניה על מימון שתי צוללות.

    בתחילה שקלו בישראל לבנות את הצוללות במספנות בארה"ב, אך אז התברר כי הצוללות היחידות שנבנות שם מונעות בכוח גרעיני והמימון הגרמני לא היה מספיק. התקבלה החלטה לבנות את הצוללות במספנות נמל קיל. המימון הזה גם סייע לכלכלה הגרמנית ולשימור המספנות בנמל, אך ממשלות גרמניה הוכיחו בכך את מחויבותן ותרומתן לאינטרסים האסטרטגיים של ישראל, למרות התנגדותן למדיניות ההתנחלויות והכיבוש בשטחים.

    ישראל שלחה לקיל צוותים של חיל הים כדי לעבוד במשותף עם המספנות ועם חיל הים הגרמני על תכנון הצוללות ולהתאמן עליהן. בראש הצוות עמד תת־אלוף שאול חורב מחיל הים, שלימים התמנה לראש אגף אמ"מ (אמצעים מיוחדים) במשרד הביטחון, ועד לפני כשנה כיהן כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. מאוחר יותר הסכימה גרמניה לבנות במימון חלקי שלוש צוללות נוספות.

    לפי פרסומים בגרמניה, עלות מיזם חמש הצוללות הסתכם בכ־2 וחצי מיליארד יורו (כ־11 מיליארד שקלים). גרמניה מימנה לפחות כ־60% והשאר בא מתקציב הביטחון הישראלי. מחירה של כל צוללת הוא יותר מ־2 מיליארד שקל, מה שהופך אותן למערכת הנשק היקרה ביותר של צה"ל. לשם השוואה, עלות מטוס מדגם F־35 (חמקן) שחיל האוויר יקבל בסוף השנה היא כחצי מיליארד שקל.

    לפי פרסומים זרים, ישראל התאימה את הצוללות לצרכיה, התקינה בהן ציוד מיוחד, והן אף מסוגלות לשגר מפתחי הטורפדו שלהן טילים נושאי ראש חץ גרעיני. כשהגיעה בינואר 2015 "רהב" לנמל חיפה היא התקבלה בטקס חגיגי בהשתתפות ראש הממשלה, במעגן הנושא את שמו של סגן אלוף יוסק'ה דרור, ממייסדי הקומנדו הימי ומייסד שייטת הצוללת.

    גרמניה מסבסדת את הצוללות הישראליות | תמונה: Fotolia

    אך מי שדחף יותר מכל איש ים אחר לפיתוח צי הצוללות של ישראל, כדי שיהווה זרוע אסטרטגית ומקבילה לחיל האוויר, היה מפקד חיל הים אברהם בוצר ז"ל. לתפיסתו, צי יעיל למילוי משימותיו זקוק לתשע צוללות. שלוש למשימות של ביטחון שוטף, שלוש לתחזוקה בנמל, ושלוש למשימות הזרוע הארוכה. לאחר מאבקים רבים, קונספטואליים ובעיקר תקציביים, נראה שגישתו של בוצר אומצה. חיל הים החל להצטייד בצוללות. אומנם לתפיסת בוצר אין די בחמש צוללות, אך עתה, כשראש הממשלה מחדש את הבקשה לגרמניה לממן ולו באופן חלקי את הצוללת השישית, חזונו הולך ומתגשם.

    נתניהו ושריו ממעטים בשנה האחרונה לדבר על הסכנה האיראנית, ובצדק - שהרי הסכם הגרעין מרחיק אותה. אך אם מישהו חשב לרגע שאיראן ירדה מראש דאגותיו של נתניהו, הרי טעות בידו. נראה כי הוא חושב במושגים ארוכי טווח וממשיך לחשוש מהרגע שהסכם הגרעין יפוג, בעוד פחות מתשע שנים, ואז תוכל איראן להרכיב פצצה בתוך פרק זמן של שנה. אפשר להעריך כי נתניהו יתייחס לכך גם בנאומו הצפוי בעצרת הכללית של האו"ם בניו יורק בשבוע הבא.

    אם וכאשר תרכיב איראן נשק גרעיני, יופר המונופול הגרעיני האזורי המיוחס לישראל. לפי פרסומים זרים, ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבידיה נשק גרעיני. בתורות של אסטרטגיה גרעינית, שלקוחות מתורת המלחמה הקרה בין ארה"ב לברה"מ, במצב שבו לשתי מדינות יש נשק גרעיני נוצר ביניהן "מאזן אימה". אך למרות מאזן האימה, קיים חשש כי מדינה אחת עלולה בכל זאת להשתמש בנשק גרעיני, ולכן המדינה החשה מאוימת חותרת לפיתוח יכולת של "מכה שנייה". קרי שגם אם רוב צבאה, אוכלוסייתה וכלי הנשק הגרעיניים שלה יושמדו במכת הגרעין הראשונה, היא תוכל לשגר נשק גרעיני מצוללות מתחת לפני הים שקשה לאתרן ולהשמידן.

    תחמושת כלכלית

    לאחר שנים רבות של משברים, פיטורי עובדים, גירעונות כבדים והפרטה, התעשייה הצבאית (תע"ש) מתאוששת היטב. תע"ש, שבתוך שש שנים תעביר את רוב יחידות הייצור שלה מרמת השרון לרמת בקע בנגב, הופכת מיצרנית של כלי נשק ותחמושת פשוטה לחברה מוטת טכנולוגיה גבוהה (הייטק). עיקר מוצריה הם פגזי מרגמות וטנקים מונחים פצצות מתוחכמות למטוסים, נורי הטעיה, רקטות ארטילריות (לטווח של 150 ק"מ), חדרי מיגון ועוד.

    מחזורי המכירות של תע"ש גדלו, כך גם צבר ההזמנות, והיא אף רושמת רווחים צנועים. ב־2016 צבר ההזמנות שלה יגיע ל־8.6 מיליארד שקל. כ־60% מכך הם לצה"ל, שממשיך להיות הלקוח החשוב והגדול ביותר שלה. שאר הייצור מיועד ליצוא בשלוש יבשות. במאמר מוסגר, תע"ש עדיין נמצאת ברשימה השחורה של הודו ואינה יכולה למכור שם את מוצריה בשל חקירת שוחד נגדה מ־2009. החרם יוסר רק בעוד שלוש שנים. גם לרוסיה תע"ש אינה יכולה ליצא מוצרים מסוימים בגלל התנגדות אגף הפיקוח במשרד הביטחון (אפ"י, שלראשונה בתולדותיו תעמוד בראשו אישה, רחל חן).

    כסף מסובב את העולם, ומכירת נשק שווה לא מעט לתע"ש | צילום: Fotolia

    השוק הגדול ביותר עבור תע"ש הוא ארה"ב, שבו היא מפעילה כבר חברה־בת. אחד המוצרים הנמכרים ביותר בשוק האמריקאי הוא תחמושת לשוק האזרחי. בשנים האחרונות, על רקע פיגועי הטרור ופיגועים המוניים של מופרעים בודדים, מנסה ממשל אובמה להגביל את הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר לרכוש כלי נשק בארה"ב.

    נראה שמאמצי הממשל נכשלים. התיקון השני לחוקה, רוב המפלגה הרפובליקנית והשדולה רבת העוצמה של "אגודת הרובאים הלאומית" מסכלים כל ניסיון כזה. מתברר כי ככל שמתרבים ניסיונות הממשל ומתחזקת ההתנגדות לכך, כך גדלה מכירת כלי הנשק והתחמושת. הנהנית הגדולה מכך היא התעשייה הצבאית: ב-2014 מכרה תע"ש לשוק האמריקאי תחמושת קלה בסך 25 מיליון שקל, לעומת צבר הזמנות בסך רבע מיליארד שקל עד שנת 2017. מתברר כי פיגועי טרור או סתם רצח חסר אבחנה של מטורפים יכולים להיות טובים לעסקים.

     

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי