• שאלה קיומית: מהו האיום המרכזי על ישראל? תלוי את מי שואלים

    שלושה בכירים במערכת הביטחון אינם מצליחים להגיע להסכמה מהו האיום המרכזי על ישראל; האנומליה של המשרד לעניינים אסטרטגיים; ומדוע חוסל "רמטכ"ל" חיזבאללה, מוסטפה באדר א־דין, בהוראת נסראללה
    25/03/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    השבוע התייצבו שלושה בכירים במערכת הביטחון והציגו את ה"אני מאמין" שלהם באשר לאיומים על ישראל והאתגרים העומדים לפתחה. אף שהערכותיהם דומות, ההדגשים שנתנו שונים מאוד. הטון עושה את המוזיקה.

    השלושה דיברו בכינוס במכללה האקדמית נתניה במלאת שנה למותו של מאיר דגן, ראש המוסד בשנים 2002־2010. שניים מהשלושה - הרמטכ"ל גדי איזנקוט וראש המוסד יוסי כהן - מכהנים בתפקיד, והשלישי, תמיר פרדו, היה עד לפני שנה ראש המוסד.

    איזנקוט הציב בראש האתגרים את חיזבאללה. הוא הדגיש כי הארגון שלח שליש מכוח האדם שלו למלחמה בסוריה, וספג במערכה 1,700 הרוגים וכ־7,000 פצועים. כתוצאה מכך הוא מתמודד עם משבר רב־פנים - "על מה נלחמים, משבר כלכלי ומשבר מנהיגותי", כדברי איזנקוט. מצד שני, המעורבות בסוריה מאפשרת לחיזבאללה לרכוש ניסיון קרבי, שבו ישתמש אם וכאשר תפרוץ מלחמה עם ישראל, אף על פי שרוב המומחים מסכימים כי היא אינה עומדת על הפרק בעתיד הנראה לעין.

    כהן לעומתו, בהופעתו הראשונה בפני קהל רחב, אף שהזכיר את חיזבאללה וחמאס, שם את הדגש על איראן. הוא ציין כי "כל עוד המשטר הנוכחי קיים, עם הסכם גרעין או בלעדיו, איראן תמשיך להיות איום ואתגר ראשון במעלה עבור ישראל". הוא הזכיר את הצורך "לזהות הזדמנויות לשיתוף פעולה, להבנות ומעל לכל לשלום", אך גם להבין כי "האיום ברור והוא יישאר כזה בשנים הבאות: איראן שמפיצה את השפעתה הרעה באזור כולו ושלא ויתרה על שאיפותיה הגרעיניות".

    לעומת שניהם, פרדו היה פחות אנליטי אך יותר חד, והשמיע תוכחה קשה, כמעט כנביא מתריע בשער. בכך הוא הזכיר את דגן, שהשמיע בקול תקיף את דעתו נגד מנהיגותו של נתניהו, לאחר שסיים את תפקידו במוסד. בניגוד לדגן, פרדו טרח להדגיש כי אין לו כוונה לפנות לפוליטיקה. לדעתו, הסכנה הגדולה ביותר האורבת לישראל היא לא איראן ולא חיזבאללה, אלא היעדר פתרון לבעיה הפלסטינית, שיהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית. בקיצור, הבעיה לדעתו היא הכיבוש.

    כהן, פרדו ואייזנקוט | צילום: U.S Department of State; חיים כ"ץ, לע"ם; פליקר צה"ל

    אלו דברים שמושמעים במינון זה או אחר כבר 50 שנה, מאז כבשה ישראל במלחמת ששת הימים את הגדה המערבית ואת עזה. המתנגדים לכיבוש היו אז מעטים. תנועת מצפן, שהוגדרה שמאל רדיקלי ופעלה בפיקוח הדוק של המחלקה היהודית של השב"כ, הייתה הראשונה שכתבה על קירות בתל אביב את הססמה "די לכיבוש", זמן קצר לאחר המלחמה. בנוסף, היו כמה פוליטיקאים (יצחק בן אהרן) פרשנים ועיתונאים (אורי אבנרי) וקומץ אינטלקטואלים ואנשי רוח (פרופ' יעקב טלמון, פרופ' יהושע אריאלי, והבוטה מכולם פרופ' ישעיהו ליבוביץ') שיצאו בפומבי נגד הכיבוש.

    ההכרה שיש לשים קץ לכיבוש החלה לחלחל במרוצת השנים מהשמאל הרדיקלי למרכז ומשם גם לחלקים בימין, עד כדי ההכרה בפתרון שתי המדינות. בשנים האחרונות יותר ויותר בכירים, ראשי שב"כ ומוסד, רמטכ"לים ואלופים בצה"ל מדברים על כך בגלוי עם סיום תפקידם. ההתבטאויות האלה היו לצנינים בעיני אנשי הימין. יו"ר הקואליציה דוד ביטן האשים לפני כמה חודשים את בכירי מערכת הביטחון במחלה הקשה מכולן כיום בשיח הישראלי - "שמאלנות" - ושאל משהו בנוסח: "מה קורה להם שם במערכת הביטחון שהופך אותם לשמאלנים?".

    כעת מצטרף ל"חולים" גם פרדו. להערכתו, "לישראל יש איום קיומי אחד, וזו פצצת זמן מתקתקת. אך אנחנו בחרנו לטמון את הראש בחול, להזין את עצמנו בעובדות אלטרנטיביות ולברוח מהמציאות תוך יצירת איומים חיצוניים שונים ומגוונים. בין הים לירדן שוכנים בני שתי דתות, יהודים ומוסלמים, מספרם כמעט זהה. ערביי ישראל הם אזרחי המדינה לכל דבר ועניין ונהנים מזכויות שוות. שאר התושבים שאינם יהודים חיים ביהודה ושומרון תחת כיבוש".

    הוא סיפר כי כראש מוסד נפגש בחשאי עם מרבית עמיתיו במזרח התיכון, אך לצערו "קשרים חשאיים מתחת למכ"ם הינם בני חלוף. המפתח להשתלבות במרחב טמון בקשרים כלכליים, תנועה בין מדינות וחברות, וכל זה לא יקרה אלא אם כן הסוגיה הפלסטינית תיפתר".

    פרדו מודאג ביותר מכך שאם ישראל לא תגיע להסדר שיסיים את הכיבוש, "אנחנו קרובים לנקודת האל־חזור ונגיע למדינה דו־לאומית, שבה כל האזרחים יהיו שווי זכויות. האם זהו רצוננו וזהו החזון הציוני? זה מה שנרצה להשאיר לילדינו? השעון מתקתק, והגיע הזמן שנבחר דרך".

    שלושה ראשי ארגונים במערכת הביטחון וקהילת המודיעין, שמכירים היטב זה את זה ועבדו בשיתוף פעולה זה עם זה, אינם מצליחים להגיע להגדרה משותפת בנוגע לאיום האמיתי על ישראל. הדבר מלמד עד כמה מפולגת ומשוסעת החברה הישראלית.

    האנומליה שבמלחמה בחרם

    באותו כינוס הופיעה תא"ל (במיל') סימה וקנין־גיל, לשעבר קצינת מודיעין בחיל האוויר והצנזורית הראשית וכיום מנכ"לית המשרד לעניינים אסטרטגיים, שדיברה על שני נושאים עיקריים - הצנזורה והמלחמה בתנועת החרם (BDS). וקנין־גיל הודתה כי ה־BDS לא גורמת לשום נזק לכלכלת ישראל ושמעט מאוד חברות מסחריות - שתיים ליתר דיוק - נכנעו לדרישות התנועה. "שום קריאה לחרם לא עבדה", פסקה, "ולא נפגע אף הסכם כלכלי, דו־צדדי או רב־צדדי".

    שני הנושאים שהעלתה מרכיבים אנומליה שאין לה אח ורע באף מדינה דמוקרטית מלבד ישראל, ומהווים פגיעה מהותית בחופש הביטוי.

    מלחמה בחרם בחו"ל ומלחמה בתומכיו מבית: הבדל מהותי | Heri Rakotomalala, פליקר

    המשרד לעניינים אסטרטגיים שבראשו עומד השר גלעד ארדן הוא ראש החץ במאבק בחרם. כפי שכבר נחשף בעבר במדור זה, המשרד מגייס אנשי מודיעין לשעבר, הקים יחידת מודיעין ומבקש להפעיל שיטות פעולה חשאיות נגד פעילי החרם. השבוע דווח ב"הארץ" כי ארדן מבקש לאסוף מידע לא רק על פעילי חרם זרים, אלא גם על ישראלים שקוראים לחרם על ההתנחלויות בגדה. וקנין־גיל, לעומת זאת, סבורה כי "זכותו המלאה של כל אזרח לרכוש או לא לרכוש תוצרת יהודה ושומרון, וזכותו של כל אחד להביע דעה". אותי היא שכנעה כי המשרד אינו צריך להתקיים במדינה דמוקרטית.

    למען ההגינות, יש להוסיף כי וקנין־גיל הצדיקה את קיומו של המשרד בצורך להיאבק ב"דה־לגיטימציה" של אלה שמבקשים לשלול את זכות קיומה של ישראל, ובמושג חדש ששמעתי לראשונה בהקשר זה - "דה־הומניזציה" - הסתה נגד יהודים וישראלים.

    ועדיין, אני סבור שבשם חופש הביטוי מותר גם להשמיע דעות המתנגדות לזכות קיומה של מדינה זו או אחרת.

    מי חיסל את רמטכ"ל חזבאללה?

    ב־13 במרץ 2016, במתחם צבאי לא הרחק משדה התעופה הבינלאומי בדמשק, חוסל מוסטפה באדר א־דין, "רמטכ"ל" חיזבאללה. בהודעה לאחר מותו מטעם הארגון השיעי נמסר כי נהרג מהתפוצצות וכמה מאנשיו נפצעו. בהודעה נוספת מסר חיזבאללה כי הארגון הקים ועדת בדיקה כדי לקבוע אם נהרג מפצצת מרגמה או מרקטה ששוגרה מכלי טיס.

    מה שהיה מעניין במיוחד בהודעות שפרסם חיזבאללה, בניגוד להרגלו בנסיבות דומות שבהן נהרגים מפקדיו הבכירים, שהפעם לא הצביע על ישראל כאחראית לחיסול. לכאורה, ישראל הייתה צריכה להיות החשודה העיקרית, כיוון שהיה לה חשבון ארוך עם באדר א־דין. הוא היה ממייסדי הזרוע הצבאית של חיזבאללה ומפקד בכיר במנגנון הפיגועים שלה, שפעל בין השאר נגד ישראל ונגד יעדים ישראליים ויהודיים בחוץ לארץ, כמו הפיגוע בשגרירות ישראל בבואנוס איירס השבוע לפני רבע מאה, וכעבור כשנתיים נגד בית הקהילה היהודית בעיר - שני פיגועים שבהם נהרגו 114 בני אדם ובהם ארבעה ישראלים.

    מאז 2008 מנסה חיזבאללה לפגע בשגרירויות ישראל ובדיפלומטים שלה באזרבייג'ן, בהודו, בגיאורגיה, ובתאילנד, וב־2012 הצליחו אנשי הארגון לפוצץ בבורגוס שבבולגריה אוטובוס עם תיירים מישראל ולהרוג חמישה מהם ועוד נהג בולגרי. כך שניתן להניח כי באדר א־דין היה יעד לאיסוף מודיעין ואולי גם מטרה להתנקשות מצד ישראל.

    יום או יומיים לאחר נסיגת צה"ל מלבנון ב־2000 התלווה באדר א־דין למפקד הצבאי של הארגון, עימאד מורניה, שהיה גם גיסו ובן דודו, ועוד שלושה מפקדים בכירים - "החמישייה הפותחת" כינו אותם בקהילת המודיעין של ישראל - בסיור מפקדים ותצפיות לאורך גבול ישראל. מזל"ט של צה"ל צילם אותם ושידר את התמונות למטה אמ"ן בקריה. שם, דסקאי במחלקת המחקר זיהה אותם והוחלט להתחיל בהכנות למבצע חיסול. הכוח המתין לפקודה, אך זו לא הגיעה. ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לא אישר את המבצע. הוא חשש שהדבר יביא לתגובת נגד של חיזבאללה, לחימום הגבול ולהסלמה, וישבש את הישג הנסיגה.

    אפשר להניח כי גם לאחר מכן, ככל שעלה מעמדו במדרג הצבאי, המשיך באדר א־דין להיות יעד להתעניינות של ישראל. אף שהיה חשדן, זהיר מאוד וחשש לחייו, היה לו אורח חיים סוער, צבעוני ומעניין, שסייע למי שביקש להניח ידו עליו. כמו גיסו, מורניה, הוא ניהל פרשיות אהבים, בעיקר בעת ביקוריו בסוריה, והיה לו תחביב מעניין: צלילה. הוא נהג לצאת עם איש סודו בסירת דיג קטנה וצנועה, כדי שלא תמשוך תשומת לב, להפלגות צלילה במרחק של קילומטר או שניים מחוף בירות.

    חידת רצח רמטכ"ל חזבאללה. מצטפא באדר א-דין | צילום מסך: יוטיוב

    בשנות ה־90 הגיע לישראל מידע כי באדר א־דין נמצא בטיסה בדרכו לאיראן. המטוס נחת לחניית ביניים בכוויית. ישראל העבירה את המידע לארה"ב, שניסתה להפעיל לחץ על כוויית לעצור אותו. אך הכווייתים, למרות החשבון שהיה להם עמו, חששו מידן הארוכה והנקמנית של איראן וחיזבאללה ומיהרו להורות למטוס להמריא על כל נוסעיו, כולל א־דין.

    לפי פרסומים זרים, בעשור האחרון עומדת ישראל מאחורי כמה התנקשויות במפקדים בכירים של חיזבאללה. הבולטת מכולן הייתה במורניה עצמו, שחוסל בצאתו מדירת מסתור שלו בפרבר של דמשק בפברואר 2008. ישנה תיאוריה שבאותה דירה, ששימשה אותו גם לפגישות עם אהובותיו, נועד מורניה באותו לילה עם מפקד כוח אל־קודס של משמרות המהפכה, גנרל קאסם סולימאני, שנחשב לאחד האנשים החזקים והמשפיעים באיראן, ומתוקף תפקידו גם האחראי וה"מפעיל" של חיזבאללה. כשירד מורניה מדירתו ולאחר שנפרד מסולימאני, הוא נכנס למכוניתו. במכונית סמוכה שחנתה לצדה הוטמן חומר נפץ שפוצץ בהפעלה מרחוק. מורניה ושומר ראשו־נהגו נהרגו. לפי פרסומים בארה"ב, זה היה מבצע משותף של ה־CIA והמוסד (דגן עמד אז בראשות הארגון), אם כי לפי פרסומים זרים אחרים, רובו היה כחול־לבן.

    במשך כשנה לאחר ההתנקשות במורניה פיקדה על הזרוע הצבאית של חיזבאללה הנהגה משותפת, שבאדר א־דין היה אחד מחבריה. ואז החליטה מועצת השורה, שהוא היה אחד מחבריה, באישור סולימאני והמנהיג העליון של איראן עלי חמנאי, למנותו למחליפו של מורניה.

    לאחר ההתנקשות בבאדר א־דין היו דיווחים שונים ומנוגדים באשר לזהות הגורם שהחליט לחסלו. היו לו אויבים רבים ובהם ערב הסעודית (בשל חלקו המכריע ברצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל־חרירי ב־2005) וכוויית, שבה ישב בכלא בשנות ה־80 ונמלט ממנו, לאחר שצבאו של סדאם חוסיין פלש למדינה ב־1990. גם מדינות במערב, ובכלל זה ארה"ב - שהכניסה אותו לרשימת הטרוריסטים המבוקשים - רצו לשים עליו את ידן. אל כל אלה הצטרפה גם כמובן ישראל, ששמה נזכר בחלק מהדיווחים (גם על ידי כותב שורות אלה), אף שמזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה לא האשים במעשה את ישראל ובעצם אף ניקה אותה מאחריות. לאחר שהסתיימה "הבדיקה", הטיל נסראללה את האחריות על אחד מארגוני המורדים הסוניים הקיצוניים (כמו דאע"ש או אל־קאעידה).

    אך לפני כשבועיים פרסם ערוץ הטלוויזיה אל־ערבייה (שבבעלות ובהשפעה סעודית) כתבת תחקיר שלפיה המתנקשים היו דווקא פקודיו של באדר א־דין מחיזבאללה. בתחקיר הובאו תצלומי לוויין מהמתחם שבו שהה, שהראו כי לא נותר בשטח שום מכתש שיכול היה להעיד על התפוצצות פצצה, מטען או רקטה. אדם שפניו וקולו הוסוו טען שהוא חוסל ביריות. אם אכן זה נכון, הרי מן הסתם הוצאתו להורג של המפקד הצבאי של חיזבאללה הייתה בהוראת נסראללה (מה שלא מנע ממנו להזיל דמעות תנין בהספד ולהבטיח נקמה) ובאישור גנרל סולימאני.

    ביום שלישי קיבל התחקיר של אל־ערבייה אישוש מדאורייתא. הרמטכ"ל גדי איזנקוט אישר כי לפי "המידע שיש לנו", באדר א־דין אכן חוסל בידי ארגונו. ניתן להאמין לרמטכ"ל, כי הרי יש לו המידע הסודי ביותר שמצוי בישראל על חיזבאללה.

    לכאורה, הדברים לא היו צריכים להיאמר. אחד המשתנים החשובים לעוצמת המודיעין הישראלי בכלל והמוסד בפרט הוא דימויו כארגון נחוש, המסוגל להגיע לכל מקום ולא נרתע מלפגוע ואף לחסל את אויביו. הדימוי הזה מתעצם ככל שהוא עמום יותר. זו אחת הסיבות לכך שישראל אינה נוטלת לרוב אחריות על מעשי ההתנקשויות המיוחסים לה, בין שביצעה אותם ובין שלא.

    מצד שני, פרסום כזה יכול לשמש מכשיר יעיל ללוחמה פסיכולוגית (ל"פ), שנקראת גם לו"ם (לוחמת תודעה), נגד חיזבאללה. תכליתה להסית נגד הנהגת הארגון ולהציגו כאכזר, נקמן וציני, ולתקוע טריז בינה לבין חברים מן השורה והעדה השיעית בלבנון. ועדיין אין תשובה לשאלה המסקרנת - מדוע הורו נסראללה וסולימאני לחסל את בן בריתם?

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי