• בתודה ובגאווה: עלינו להיות שווים את הקורבן של אלה שנתנו חייהם

    בשנים האחרונות יום הזיכרון נוטה לכיוון של עצב ושל דיכאון. עם זאת, הייתי רוצה שלא ישכחו את הגבורה. בשבילי זהו יום גאווה על גבורת הנופלים, ולא רק יום של בכי ושירים נוגים
    30/04/2017 | מאיר עוזיאל, מעריב
    מספר החללים במלחמות ישראל מפורסם מדי שנה, והוא מעל 23 אלף נופלים. מדובר במספר סמלי, לא ממש מדויק. הוא כולל נופלים מסיבות שונות, והספירה היא מאז 1860, תאריך שרירותי מעט, שמסמל כנראה את שיבת עם ישראל לארצו (למרות שמשפחתי כבר הייתה כאן זה 100 שנה בערך באותה תקופה).

    כל שנה אני משווה את מספר הנופלים המתפרסם למספר הימים שבהם קיימת המדינה. מדינת ישראל קיימת 69 שנים. אם מכפילים זאת ב־365 יום בשנה, מקבלים 25,185 ימים. זהו מספר קרוב למספר הנופלים. זה מזכיר לי שעל כל יום שאנחנו חיים ופורחים, מישהו נתן את הנשמה שלו. מישהו נהרג במלחמה, כדי לבלום את תאוות ההרג של השואפים שלא אחיה.

    כולנו מקווים שיום אחד זה ייעצר, והפער בין מספר הימים לבין מספר החללים יגדל עד שלא יהיה כל קשר וכל דמיון בין המספרים. יום אחד נהיה מוקפים באוקיינוס של אהבה שאנו ראויים לה במקום באוקיינוס שנאה. כשזה יגיע, צריך לזכור שזה בזכות האנשים שנתנו עבורנו את חייהם. צריך שנהיה שווים את הקורבן שלהם. צריך שנמשיך את הדרך שעבורה הם נלחמו עד מוות וצריך שנהיה גאים בגבורה שלהם.

    כל יום שאנחנו חיים ופורחים, מישהו נתן את הנשמה שלו | צילום: fotolia

    בשנים האחרונות יום הזיכרון נוטה לכיוון של עצב ושל דיכאון, יום של דיבורים המדגישים את המחיר ואת הסבל, במקום שיהיה זה יום הערכה לגבורת הנופלים. הכאב אנושי ואינו פוסק, לבי עם כל משפחה שכולה. עם זאת, הייתי רוצה שלא ישכחו את הגבורה. יום הזיכרון הוא בשבילי יום גאווה על גבורת הנופלים, ולא רק יום של בכי ושירים נוגים.

    איך מבטאים גאווה בארץ שהמילה גאווה מעצבנת בה את רוב השולטים בבמות הביטוי? הנה פתרון אחד: לא תאמינו, יריב אופנהיימר, מנכ"ל שלום עכשיו, אמר בשבוע שעבר בגלי צה"ל שהוא מייחל שיחזירו את המצעד הצבאי. אני איתו. הלוואי שיקיימו מצעד צבאי, ודווקא ביום הזיכרון, כהצדעה לגבורת הנופלים.

    חיינו הם תקופה של מלחמה בלתי פוסקת בהגנה מפני ניסיונות השמדה. בתוך התקופה הזאת היו כמה מלחמות גדולות. אנחנו 69 שנים לאחר מלחמת השחרור, 50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ו־44 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים. הגיבורים שנפלו בקרבות לכיבוש שטחי ארץ ישראל, סיני ורמת הגולן ולהגנה עליהם - לא הסתערו לכבוש כדי שאחר כך, בלי התחשבות בהקרבה העילאית הזאת, נמהר להחזיר. אני חושש שבאווירת החזרה נלהבת כזאת של כל שטח שנכבש, בסופו של דבר ירבו אלה שלא ירצו להקריב עוד, כי הם ידעו מראש שכל כיבוש עמדה ייגמר בהחזרתה.

    ולסיום, ביום הזיכרון שלנו חשוב שנזכור גם את הקורבנות הערביים שנפלו במלחמות. ביום הזיכרון עלינו לתת כבוד למשתפי הפעולה, למשל. האם אנחנו זוכרים מספיק את גבורתם ואת הקרבתם של האנשים היקרים והאמיצים האלה? אני זוכר שיחה ארוכה שלי עם משתף פעולה ערבי כזה. הוא כינה את עצמו משתתף פעולה. אהבתי את השיבוש שהוליד ביטוי מדויק יותר. איש מכפר ביהודה ושומרון, שקשר את גורלו בגורל היהודים, כאביו לפניו. אביו ניצל כי כדור שירו בו פגע בספר תהלים שהיה בכיסו, מתנת חבריו היהודים. אני לא יודע מה עלה בסופו של אותו משתתף פעולה שפגשתי, כי הוא נחשף בגלל טעות שלנו. נזכור את אלה מהם שנפלו למעננו.

    מגיע גם כבוד לקורבנות מקרב לוחמי צד"ל. וסליחה שבגדנו בהם. כל אלה הם ערבים בעלי ברית שהקריבו את עצמם במלחמה לצדנו, למעננו. נכבד אותם, נחשוב עליהם, נזכור אותם, נודה להם. לפחות אני כאן, בשורות קצרות אלה.

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי