• הקריסה הגדולה: האם באמת אפשר לקיים חיים סביב ים המלח?

    מה שהתחיל כאיום עתידי מפחיד, הפך למציאות הרסנית – היום קיימים באזור ים המלח יותר בולענים מאנשים, ואלה מפוררים כל חלקה טובה. אנחנו עסוקים בשאלה מי אשם, אבל הגיע הזמן להתעסק בשאלה הרבה יותר חשובה
    30/07/2017 | אביב לביא
    החדשות הטובות: הרכבת הגיעה גם לים המלח. החדשות הרעות: לא מדובר בקו שירות רגיל של רכבת ישראל, ועדיין אי אפשר לעלות עם מגבת ותיק רחצה בתחנת השלום בתל אביב ולרדת בחוף עין גדי או באיזור המלונות בוקק. למעשה, מדובר ברכבת עצובה: רכבת קטנה שלוקחת את הנופשים במרחצאות הגופרית של חמי עין גדי אל הים. כן, מה ששמעתם: פעם, כשאתר הספא הוקם, הוא היה על קו המים. היום הים נמצא במרחק של כקילומטר וחצי, וצריך לנסוע אליו. אז יש רכבת קטנה לנוחות האורחים, שמובילה אותם בתוך המישורים הבוציים שלפני כמה שנים עדיין היו ים.

    מפלס ים המלח נסוג בקצב של כ־1.30 מ' בשנה, אבל הנתון הזה מייצג את הירידה במדידה וורטיקלית (אנכית) של פני הים. הנסיגה הרוחבית שלו משמעותית יותר ותלויה בשיפוע בכל נקודה. בחוף קלי"ה שבצפון ים המלח נאלצים לרדוף אחרי הים: סוכת המציל ושאר תשתיות החוף מועתקות מדי שנתיים־שלוש כמה מטרים קדימה. ועדיין, גורלו של חוף קלי"ה שפר עליו לעומת זה של השכן מדרום, חוף מינרל, שהחניון שלו קרס לפני כשנתיים לתוך בולען ענק, ואחריו גם חדרי הטיפולים. מאז אותו בוקר מר החוף סגור ונטוש, עשרות העובדים - רובם מקיבוץ ההתנחלות מצפה שלם הסמוך - איבדו את מקור פרנסתם, ומחנות מוצרי הספא המהודרת שפעלה בחוף נותר חלל רפאים. אם מפיק הוליוודי יחפש אתר צילום לסרט על סוף העולם, מומלץ לו לבקר כאן.

    כשהרוסים יגלו

    אם סכנת הבולענים לא מאפשרת להפעיל את החוף, לפחות צריך לפנות אותו מההריסות שהפכו למפגע אסתטי וסביבתי. אלא שהפינוי כרוך בהוצאה שכבדה על כתפיה של המועצה האיזורית מגילות שבתחומה נמצא החוף, מה עוד ששום חברת ביטוח לא מוכנה לבטח את הכלים הכבדים שיצטרכו להיכנס לאתר. כשחקלאים ניזוקים על ידי אירוע אקלים קיצוני, הם מכוסים על ידי קרן נזקי הטבע (קנט), כשבעלי עסקים נפגעים ממלחמות, המדינה משפה אותם. רק על נזקי אסון הטבע שפקד את ים המלח הממשלה מסרבת לקחת אחריות, כאילו הם לא תוצאה של מעשה ידי אדם.

    את מה שקורה באיזור ים המלח צריך לראות כדי להאמין. רוב הציבור הישראלי לא רואה. בשתי המועצות האיזוריות ששוכנות על שפת הים - מגילות הצפונית (שרוב השטח שהיא יושבת עליו נמצא מעבר לקו הירוק) ותמר הדרומית - מתגוררים בסך הכל פחות מ־3,000 תושבים. כמו שלושה רחובות בירושלים. רוב הישראלים שמגיעים לאיזור נוחתים במתחם המלונות באיזור בוקק, ולא ממהרים לצאת משם. ספק אם הם מודעים לעובדה שהים שהם רוחצים בו הוא כבר מזמן לא הים הטבעי, האמיתי, שהיה כאן פעם. האגם שלגדתו יושב איזור המלונות הדרומי הוא למעשה בריכות תעשייתיות בשירות פעילות הכרייה של מפעלי ים המלח, שמתמלאות במים שמוזרמים בתעלה מלאכותית מחלקו הצפוני של הים. מעניין אם יבוא היום שבו התיירים הרוסים, שגם אחרי קריסת הרובל ממשיכים להגיע בשיירה מעופפת, יגלו את זה.


    ים המלח. אתר שהולך ונעלם | צילום: fotolia

    כדי להתרשם מקרוב מקריסת התשתיות שפוקדת את האיזור צריך לצאת ממתחם המלונות צפונה. שם ניתן לראות את הקטע שנסגר בכביש 90, למרגלות עין גדי, בגלל שהתגלה מתחתיו בולען ענק. היום נוסעים על מעקף. יחד עם הכביש נסגרה תחנת דלק, נסגר גם חוף הרחצה של הקיבוץ, החניון שפעל על ידו ומטע תמרים ענק שקרס לתוך שרשרת בולענים. הדקלים המתים עדיין עומדים על תילם או שכובים על הצד. כמו בחוף מינרל, אין תקציב לפינוי ואין ביטוח.

    נאחזים בציפורניים

    המציאות לחוף ים המלח מקוטבת: מצד אחד אסון טבע עם השלכות מרחיקות לכת על התשתיות והכלכלה; אבל באותה נשימה אנשים ויישובים שעושים הכל כדי להיאחז בציפורניים בחבל הארץ תובעני ומאתגר, ועוד לא דיברנו על הכבשן ששורר בין מאי לאוקטובר. חלק מהיישובים נמצאים בתנופת פיתוח והרחבה; בעין גדי ובמצפה שלם פועלת מכינת "מלח הארץ" שמלאה בצעירים וצעירות עתירי מוטיבציה; מערכת החינוך נחשבת למשובחת במיוחד, למעט הימים שבהם כביש 09 מוצף, נסגר לתנועה וההסעה של התלמידים לא יכולה לעבור. במקומות אחרים בארץ בונים מעל כבישים כאלה גשרים שחולפים מעל אפיקי הנחלים השוצפים, אבל כאן החשש מבולענים משתק הכל - גם את פיתוח תשתיות התחבורה.

    כבר הרבה שנים שהשיח הציבורי, הפוליטי והתקשורתי בנוגע לים המלח, מתמקד - כשהוא כבר מתקיים - בשאלות הגדולות: מי אשם במצב ואיך מצילים את הים. אלה שאלות חשובות, אבל הגיע הזמן להתקדם לשאלות מעשיות יותר: איך מאפשרים קיום בחבל הארץ הזה, בהנחה שהמדינה לא מעוניינת לנטוש אותו (אפשרות שח"כ בני בגין, פרופסור לגיאולוגיה, העלה במהלך דיון בכנסת - ולאחר מכן חזר בו). כרגע, כמו שאומר יריב קיטה, מנהל העסקים של קיבוץ עין גדי, המדינה קיבלה שתי החלטות משמעותיות שהביאו לירידת המפלס והיווצרות מגיפת הבולענים:

    1. לצמצם משמעותית את הזרימה לים המלח דרך הירדן באמצעות הקמת סכר דגניה ושימוש במים לצרכים אחרים. 2. לאפשר את הפעילות של מפעלי ים המלח. אפשר לתמוך או להתנגד להחלטות הללו, אבל משהתקבלו, חסרה החלטה שלישית: לתת גב לתושבי האיזור שמשלמים את המחיר על שתי ההחלטות הראשונות. כרגע יש באיזור ים המלח הרבה יותר בולענים (כ־6,000 רק בצד הישראלי) מאנשים, וקצב הגידול שלהם (כ־500 בולענים חדשים מדי שנה) מהווה איום אסטרטגי. עד כה, ההתמודדות של ממשלת ישראל התבטאה בהשקעה של כמה מאות מיליוני שקלים בפיתוח טיילת חדשה (מוצלחת מאוד) באיזור המלונות. אלא שהבעיות הקשות באמת מתחילות צפונה יותר, ולשם, לפי שעה, המדינה עדיין לא הגיעה.

    הכותב הוא מגיש התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל
    aviv67@gmail.com

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי