• דמוקרטיה בנסיגה: האם החברה בישראל איבדה את זכות ההפגנה?

    נראה שבישראל של 2017 זכות ההפגנה כבר לא ממש מעניינת אף אחד - גם לא את המשטרה. וגם: נפטרת? שלם! מדוע אנחנו מחויבים לשלם עשרות אלפי שקלים כדי לקבור בן משפחה קרוב לבית?
    14/09/2017 | אביב לביא

    אני לא חסיד גדול של נוסטלגיה ואין לי אשליה שפעם הכל היה מושלם, אבל נדמה לי שהחברה הישראלית מאבדת במהירות את שאריות היכולת שלה לנהל ויכוח ענייני. ודיון ענייני, סליחה על הפומפוזיות, הוא תנאי חיוני לקיומה של דמוקרטיה.

    למשל, המחלוקת סביב ההפגנות השבועיות בפתח תקווה. על הפרק עומדות שתי סוגיות נפרדות לחלוטין: האם ההפגנות מוצדקות והאם הן לגיטימיות. בחברה דמוקרטית מתוקנת אזרחים מוכנים להיהרג, כמו וולטר בשעתו, על זכותם של אזרחים אחרים להפגין בעד משהו שהם מתנגדים לו בתוקף. בישראל 2017 המודעות הדמוקרטית נמצאת בנסיגה מבהילה, ורבים מהמתדיינים גוזרים את עמדתם על זכות ההפגנה מדעתם ביחס לטיעונים המובעים בה.

    וולטר. מי זוכר אותו בכלל? 

    אני, למשל, לא משוכנע שהיועץ המשפטי הוא הכתובת המדויקת להפגנות הללו, ומוטב היה לערוך אותן מול בית ראש הממשלה; אבל באותה נשימה אני מכיר בזכותם של המפגינים לחשוב אחרת ממני ולהתעקש שאביחי מנדלבליט הוא האיש שנגדו הם צריכים למחות, בין שההתכנסות נעשית בכיכר זו או בכיכר אחרת. אגב, כתושב מרכז תל אביב, שחייו מופרעים על בסיס כמעט שבועי על ידי הפגנות או צעדות, אני מזדהה לחלוטין עם המצוקה של חלק מתושבי פתח תקווה: דמוקרטיה היא אכן חור בראש. השאלה אם אנחנו מעדיפים את החלופות.

    ולשם האיזון, זה תופס גם לגבי הצבת דיוקנה המפוסל של מרים נאור מול בית המשפט העליון: מה פשר הזעזוע שאחז בחלק מתומכי חוסנו של בית המשפט ושלטון החוק? גם אני תומך בעצמאותה של מערכת המשפט ולא מסכים עם הטענות שהציגו האנשים שמאחורי הפסל, בוודאי לא בהקשר של פסק הדין בעניין מבקשי המקלט (שבניגוד למתקפת הספינים והשקרים, דווקא אישר לממשלה לגרש אותם בכפייה).

    אבל זה שאני לא מסכים לא אומר שיש בעיה בפסל הזה. להפך, זו אחת המחאות היותר יצירתיות, לגיטימיות ולא אלימות שאני יכול להעלות על דעתי. הלוואי שכל מחאות הימין בישראל היו נראות ככה. ההתנפלות הראשונית של המשטרה - שורה של ניידות, מז"פ (!), הודעה נמהרת על פתיחת חקירה - מלמדת בעיקר על האינסטינקטים האנטי-דמוקרטיים שמבעבעים כאן, וטוב שהמשטרה חזרה במהירות לפרופורציות.

    בדיעבד, אגב, השאלה העיקרית היא אם יוצרי הפסל היו ערים לכך שימים אחדים לאחר הצבתו תתחלף מרים נאור בשופטת אסתר חיות. פסל כל כך קצר מועד הוא בזבוז של עבודה וחומרים ובהחלט לא סביבתי. להבדיל, יוצרי הפסל של בנימין נתניהו, שהוצב בכיכר רבין לפני מספר חודשים, יודעים שהוא יהיה רלוונטי לעוד הרבה שנים.

    פה קבור הכסף

    המוות אינו מחוסר עבודה, וכך גם אלה שמרוויחים ממנו. את שתי האמיתות הכואבות האלה חשה משפחת גוילי מפתח תקווה על בשרה. הבן, ניר, סטודנט בן 24 במכללת ספיר, נמצא מת באופן מפתיע בחדר ששכר לתקופת הלימודים בקיבוץ נחל עוז שבעוטף עזה. בעוד ההורים הקשישים מנסים להתאושש מההלם - לא היו שום סימנים מוקדמים, בריאותיים או אחרים - הם חטפו מהלומה נוספת: כדי לקבור אותו בעיר שבה גדל והתגורר כל חייו, ושבה ממוקמת המשפחה, הם נדרשו לשלם לחברה קדישא לא פחות מ־48 אלף שקל.

    מה ששמעתם: בגלל שניר עשה מה שסטודנטים רבים לא טורחים לעשות, והעביר את כתובתו במשרד הפנים מבית הוריו בפתח תקווה לקיבוץ הדרומי, הוא נחשב עם מותו לתושב הדרום, ומבחינת חברה קדישא, שם הוא אמור להיקבר. אם המשפחה רוצה להחזירו הביתה לאחר מותו, עליה לשלם ובגדול.

    זה אבסורד בלתי נסבל: מקום קבורה הוא משאב, אבל לכל אזרח ממילא מגיע אחד כזה, ובמונחים לאומיים זה לא כל כך משנה איפה מוקצית לו החלקה שבה ייטמן. אם העברת הגופה כרוכה בעלויות, אפשר להשית אותן על המשפחה בדמות "אגרת הובלת נפטר" בגובה כמה מאות שקלים. אבל 48 אלף? השתגעתם?

    אל תחושת המסחטה הכללית מצטרפת העובדה שהסכום התכווץ בצורה דרמטית לאחר שמנכ"ל עיריית פתח תקווה נענה לבקשת המשפחה והפעיל לחץ על חברה קדישא. בסופו של דבר, כתנאי לקיום ההלוויה, המשפחה נדרשה להפקיד המחאה בסך 22 אלף שקל ונשארה עם טעם מר של מסחרה. בחברה קדישא טוענים שהם פועלים על פי חוק, ולמרבה הצער, גם השר לשירותי דת דוד אזולאי סבור שהכל בסדר. אבל אם זה החוק, הגיע הזמן לשנות אותו.

    ייתכן שיש מקום להצבת חסמים מסוימים בפני שינוע המת - למשל, אם יתברר שישראלים רבים מדי מעוניינים להיקבר בירושלים - אבל צריכים להיות קריטריונים ברורים, ובוודאי שמשפחה שמעוניינת לקבור את יקירה בעיר שבה חי כמעט כל חייו, לא צריכה להיפרד מסכומי עתק.

    חברת הכנסת זהבה גלאון, בעצמה תושבת פתח תקווה, הזדעזעה מהסיפור והתחייבה לקדם שינוי חקיקה. מותר לקוות שחברי כנסת מכל צדי הבית יתמכו בה, כי התנגדות לגביית תשלומים מופרכים ממשפחות הלומות צער לא אמורה להיות עניין של שמאל וימין.

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי