• מחוץ לרדיוס: על קרבות הטילים של מלחמת לבנון הבאה

    למרות ארסנל הטילים העצום של חיזבאללה, מומחים מעריכים כי בידי הארגון אין טילים מונחים מדויקים, הנחשבים לאיום אסטרטגי על ישראל. וספר חדש, "לוחמי הסתר", חושף את הסיפורים ואת האנקדוטות מאחורי עבודת המודיעין הישראלי בשנות ה־60 וה־70
    15/09/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    למרות מלאי הטילים והרקטות העצום שלו (כ־100 אלף לטווחים שונים) ובניגוד לפרסומים חוזרים ונשנים בתקשורת הישראלית, לחיזבאללה אין טילים מדויקים - זו הערכתם של מומחים העוקבים אחר הנושא מקרוב. לפי ההגדרות המקובלות, טיל מונחה על ראש קרבי מדויק הוא כזה שיכול לפגוע במטרה ברדיוס של כעשרה מטרים. לפי פרסומים זרים, הטילים המדויקים ביותר של חיזבאללה מסוגלים לפגוע ברדיוס של כ־50 מטרים.

    בסיוע איראן עושה חיזבאללה מאמצים רבים להצטייד במערכות הנחיה ובציוד שישפר את דיוק הטילים שלו. ישראל, מצדה, עושה הכל כדי לסכל זאת. בצה"ל מכנים את מאמץ הסיכול, "מערכה בין מלחמות" (מב"ם), הכוללת פעולות של איסוף מודיעיני, מבצעי חבלה ושיבוש חשאיים ותקיפות המיוחסות לחיל האוויר, שעל רובן ישראל לא נטלה אחריות.

    מפקד חיל האוויר הפורש אמיר אשל אמר לאחרונה בראיונות לתקשורת כי במסגרת מב"ם ביצע חיל האוויר בשנים האחרונות כ־100 גיחות תקיפה ביעדים שונים בחמש זירות. הוא התכוון, כנראה, בעיקר לסוריה, ללבנון, לעזה, ועל סמך דיווחים קודמים, גם לסיני ולזירה נוספת, שיכולה להיות סודן והים האדום או איראן.

    אפשר להעריך כי חלק ניכר מגיחות תקיפה אלה נועדו לפגוע בניסיונות חיזבאללה להצטייד בטילים ארוכי טווח מדויקים או לפתח את המערכות הדרושות לשיפור בדיוק. לפי פרסומים זרים, בתחילת השבוע תקף חיל האוויר באזור חומס בצפון סוריה מפעל טילים כזה.

    כל כמה שבועות מתקיימים ביקורים הדדיים של משלחות קצינים בכירים מישראל ומרוסיה בתל אביב ובמוסקבה. הם מחליפים הערכות מצב על סוריה בפרט ועל המזרח התיכון בכלל, ודנים בדרכים למניעת תקלות וחיכוכים בין חילות האוויר ומערכות ההגנה של שתי המדינות. המפגש האחרון התקיים לפני כמה שבועות בתל אביב.

    במפגשים אלה וגם בערוצים נוספים מבהירה ישראל כי היא דורשת שכוחות של איראן, המיליציות השיעיות שבהכוונתה וחיזבאללה לא יתקרבו לגבול ברמת הגולן ויורחקו מעבר לכביש דמשק־סוויידה (העיר המרכזית בחבל הדרוזי בג'בל דרוז). רוסיה מעבירה את עמדותיה של ישראל לאיראן ולחיזבאללה ולמשטרו של אסד, ולפי שעה נראה כי כל שלושת הגורמים מבינים את מסריה התקיפים של ישראל. הראיה היא שלמעט מספר מצומצם של קציני מודיעין איראניים ואנשי חיזבאללה הנמצאים בבסיסים של צבאו של אסד, הם אינם מתקרבים לקרבת הגבול.

    מטילי חזבאללה, השנה | צילום מסך: יוטיוב

    בישראל מבינים כי בחתירתה להגמוניה אזורית, איראן יוצאת מחוזקת מהמערכה על סוריה ומגבירה את השפעתה באזורים שונים במזרח התיכון. הסיוע הצבאי של איראן לחיזבאללה מסתכם בכ־800 מיליון דולר לשנה, עוד כמה מאות מיליוני דולרים בעיראק ובתימן, ובכ־70 מיליון דולר לחמאס בעזה. הסיוע הצבאי לסוריה הסתכם בכ־5 מיליארד דולר. היכולת של ישראל לבלום או לשבש לבדה את מהלכיה של איראן מוגבלת, והיא מנסה להשיג זאת באמצעות הידברות ושיתוף פעולה עם ארה"ב, עם רוסיה ועם מדינות נוספות.

    אשר לחיזבאללה, בישראל משוכנעים שהעליונות הצבאית של צה"ל תכריע אם תפרוץ מלחמת לבנון השלישית. חיזבאללה מצוי בתקופת לא קלה. בסוריה נלחמים כ־7,000 מאנשיו, כשליש מכוחו הצבאי הסדיר (עוד כ־20 אלף עושים שירות מילואים בחיזבאללה). כ־2,000 מלוחמיו נהרגו וכ־8,000 נפצעו. בצמרת הארגון מתחוללים מאבקי כוח ומחלוקות קשות, שהובילו לחיסולים פנימיים של יריבים, ובהם המפקד הצבאי מוסטפא באדר א־דין בדמשק במאי 2016, ואבו עלי, שומרו האישי של נסראללה שמת לפני כמה ימים בלבנון.

    מצד שני, חיזבאללה צבר ניסיון מבצעי רב בסוריה והוא יודע להפעיל מסגרות צבאיות ברמות של פלוגה וגדודים, ואף חטיבה של כ־3,000 לוחמים שפועלים על פי תורת מלחמה שכוללת הפעלת מודיעין איסופי, העלאה לאוויר של כלי טיס בלתי מאוישים, שימוש בטנקים וכלים משוריינים והתקדמות תוך תמרון ואש.

    המלחמה הבאה - שהכל מסכימים ששני הצדדים וגם איראן אינם מעוניינים בה והיא אינה באופק - יכולה להיות קשה. אלפי טילים ישוגרו מלבנון לישראל ואפשר שחיזבאללה אפילו יכבוש יישוב. המצב יהיה קשה יותר אם חיזבאללה ישיג את היכולת לייצר טילים מדויקים עד עשרות מטרים, שישראל רואה בהם "איום אסטרטגי". עם זאת, הפערים בין צה"ל לחיזבאללה, עם כל השיפור שחל בו, הולכים וגדלים מאז מלחמת לבנון השנייה. בצה"ל משוכנעים שיכולתו לפגוע במטרות בלבנון גדלה פי שמונה ויותר מאז 2006, ובמערכה הבאה, אם וכאשר תפרוץ, צה"ל יחתור להכרעה בלוח זמנים קצר יותר, וזאת תוך כדי הגנה טובה יותר על העורף.

    מרגלים מן העבר

    במשך שנים, בכל בוקר בשעה 7:00, הביא שוטר ממשטרת ישראל חבילה ארוזה לשער מנדלבאום בירושלים, המקום שהיה עד 1967 מעבר הגבול בין ישראל לירדן. מהעבר השני הגיע שוטר ירדני עם חבילה דומה. בחבילות שהוחלפו היו עיתונים - ירדניים וישראליים. את העיתונים מישראל ארגנה יחידת חצב של אמ"ן, שאינה קיימת במתכונתה כבעבר. חצב אחראית על איסוף מידע ממקורות גלויים ("אוסינט"): עיתונים, פרסומים רשמיים ומאמרים אקדמיים. נציגי חצב מסרו את החבילה לשוטרים של הלשכה לתפקידים מיוחדים (לת"ם) של המשטרה.

    חילופי העיתונים היו חלק אינטגרלי משיתוף פעולה מודיעיני חשאי בין שתי המדינות, שנמשך גם לאחר מלחמת ששת הימים. נקודת המפגש הועתקה מירושלים לגשר אלנבי. את הפצת העיתונות של הממלכה ארגנה יחידה מקבילה לחצב של המודיעין הצבאי, והייתה לה בקשה מיוחדת: ספקו לנו כמה עותקים של ה"ג'רוזלם פוסט", שהיה אז היומון הישראלי היחיד בשפה האנגלית. אחד העותקים הועבר למלך חוסיין, שקרא אותו בכל יום כדי להתעדכן ולהבין טוב יותר את ישראל.

    המודיעין הגלוי באותן שנים לא זכה להערכה באמ"ן, ונחשב למקצוע זניח. ההילה המודיעינית הייתה תמיד נתונה למידע שנאסף מסוכנים חשאיים או מהאזנה. זאת אף שלא מעט ידיעות חשובות ביותר, אז וגם היום, הגיעו דווקא מהמודיעין הגלוי, שהושג גם בזול ובקלות יחסית. המודיעין הירדני גם סיפק לישראל עיתונים ממדינות אחרות. העיתונים משאר העולם הערבי, בעיקר מלבנון ומסוריה, נרכשו בקפריסין.

    הגילוי על החלפת העיתונים מתפרסם בספר חדש שיוצא בימים אלה לאור, "לוחמי הסתר: המודיעין הישראלי - מבט מבפנים" (ידיעות ספרים) מאת ד"ר אפרים לפיד. לפיד שירת בתפקידי פיקוד, מטה והדרכה ביחידת ההאזנה 8200, ופיקד על חצב. אחר כך היה גם דובר צה"ל ומפקד גלי צה"ל, והשתחרר משירותו בדרגת תת־אלוף.

    כוחות חזבאללה בסוריה | צילום מסך: יוטיוב

    הספר הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר אילן, שמיועד לשמש ספר עזר להכרת קהילת המודיעין של ישראל. הספר ומחברו אינם מתיימרים לחשוף סודות חדשים - וגם אם היה רוצה, מחלקת ביטחון מידע באמ"ן, ועדת השרים למתן היתרים לפרסום והצנזורה היו מונעים זאת ממנו. לפיד אומר כי "הספר לא נועד להחליף את הסיפורים על מבצעי המודיעין אלא להוסיף עליהם ולספר את סיפורה של הקהילה בעזרת תיאור של הארגון, התפעול והממשקים בין סוכנויות הביון בשנות ה־60 וה־70", וכן "להוקיר את תרומתם של מאות אנשי מודיעין לעשייה המודיעינית והמבצעית".

    למרות זאת, יש בו פה ושם גם כמה גילויים קטנים על אותו עידן ראשוני של המודיעין הישראלי. כך, לדוגמה, תוכנית "סנטור", שם הצופן להיערכות ישראל החל מ־1964 לסכנה שמצרים תנסה להפציץ את הכור בדימונה, כדי למנוע ממנה, על פי פרסומים זרים, לייצר את החומרים הבקיעים (אורניום ופלוטוניום) לנשק גרעיני. על פי המלצות של ועדה מיוחדת, התגבשה התובנה שכדי להיערך לתרחיש כזה יש לפתח יכולת משולבת של מודיעין, שתעניק תוך שניות התראה מפני תקיפה, ויכולת צבאית (מכ"מים, הגנה אווירית ומטוסי יירוט).

    הישגה הגדול ביותר של ישראל היה ביכולתה לפתח יתרון טכנולוגי־מדעי. הקטר של הפער האיכותי היה (ונשאר, במידה רבה) צה"ל בכלל והמודיעין בפרט. הדחף להיות בחזית המדע והטכנולוגיה אפיין את ישראל מאז היווסדה. דוד בן־גוריון כתב ביומנו על הצורך שישראל תפתח יכולת גרעינית כבר בעיצומה של מלחמת העצמאות. המחשב הראשון לעיבוד מידע מודיעיני הוכנס לשימוש ב־1957 לאחר שנרכש מחברה אמריקאית. עד אז נעזר המודיעין במחשב גדול ממדים שהיה במכון ויצמן למדע.

    ובכל זאת, מפתיע לדעת שבאמ"ן דנו כבר בשנות ה־70, בעידן שלפני האינטרנט, בתקיפת מחשבים, מה שמוכר כיום בשם "לוחמת סייבר". סגן אלוף מתמטיקאי, שביקש ששמו לא יוזכר, הגה את הרעיון שקיבל את שם הקוד הסתמי "זוהיר, שאיבה אלקטרונית". עד אז, על פי דיווחים שונים, החדירות למחשבים היו פיזיות. נכנסו למשרד שבו שכן המחשב וינקו ממנו את המידע שנאגר בתוכו. אותו קצין אמ"ן הציע שהשגת המידע תיעשה באמצעות חיישן אלקטרומגנטי שיקלוט את הסיגנל של המחשב. הצעתו לפתח את הרעיון לא התקבלה, אך החזון היה קיים כבר לפני 50 שנה.

    קרלוס "התן", גילויים חדשים

    גבר גבה קומה פוסע ברחוב בחברת אישה נאה. בהזדמנות אחרת הוא נראה ליד שלט פרסומת לסרט. תמונות אלה ואחרות, שצולמו ב־1980 בשחור־לבן, יכולות היו להיות של כל אדם רגיל מן היישוב. אבל הן לא. הן של "קרלוס", שמוכר גם בכינויו "התן", שנחשב בשנות ה־70 וה־80 לטרוריסט המבוקש ביותר בעולם. הן לא צולמו על ידי שירותי מודיעין מערביים או על ידי המוסד, שקרלוס היה בראש רשימת המבוקשים שלהם, אלא דווקא בידי שירות הביטחון של מדינה ידידותית למאבק הפלסטיני.

    מי שתיעדו את צעדיו של קרלוס בפראג היו סוכני החרש של האס.טה.בה, שירות הביון והמשטרה החשאית של צ'כוסלובקיה. תמונתו מתחת לשלט הפרסומת לסרט "העוקץ" יכולה להעיד כי גם לעוקביו היה סוג של חוש הומור שחור. האישה שצולמה בחברתו היא אשתו, מגדלנה קופ, טרוריסטית גרמנייה שהשתייכה לכנופיית באדר־מיינהוף. בעבר פורסמו ידיעות על כך שקרלוס וטרוריסטים פלסטינים ידועים לשמצה, כמו וודיע חדד ואבו נידאל, נהנו מחסות של ברה"מ וגרורותיה. אך זו הפעם הראשונה שנחשפים מסמכים ותמונות רשמיות.

    מי שגילתה אותן היא דניאלה ריכטרובה, דוקטורנטית סלובקית באוניברסיטת וורוויק בבריטניה, והעיתונאי ג'וליאן בורגר פרסם אותן לראשונה השבוע ב"גרדיאן". בראיון עם "מעריב־סופהשבוע" אמרה ריכטרובה כי ממצאיה חושפים את היחס הדו־משמעי של צ'כוסלובקיה הקומוניסטית לטרוריסטים כמו קרלוס ואחרים: "המשטר תמך בהם, אך גם חשש מפניהם ועקב אחריהם מקרוב".

    קרלוס נולד בוונצואלה בשם איליץ' (על שם לנין) רמירז סאנצ'ס ב־1949 למשפחה קומוניסטית. לאחר גירושי הוריו הוא עבר עם אמו ואחיו לבריטניה, ומשם יצא ללמוד באוניברסיטת לומומבה במוסקבה. ב־1970 טס לירדן, התאמן במחנה של החזית העממית לשחרור פלסטין בהנהגת ג'ורג' חבש, ונלחם בשורותיו נגד משטרו של המלך חוסיין. אחר כך חזר לבריטניה, שם ניסה - ונכשל - להתנקש בחייו של אדוארד זיו, מבעלי מרקס אנד ספנסר. בהמשך עבר לפריז, השליך רימון לבית קפה, הרג שני אנשים ורצח שני שוטרים צרפתים שניסו לעוצרו.

    פעמיים ניסה, יחד עם שותפו הטרוריסט הגרמני יוהן ויינריך, להפיל בירי טילים מטוס אל־על בשדה התעופה אורלי. באותה תקופה נע על הציר שבין המזרח התיכון לאירופה, בשירותו של פלג של החזית העממית בהנהגת וודיע חדד (שלפי דיווחים, ככל הנראה הורעל בידי המוסד ב־1979 בעזרת משלוח של שוקולד בלגי). לשיא יוקרתו הגיע בדצמבר 1975, כשפיקד על מבצע החטיפה של שרי הנפט של אופ"ק, ארגון יצואניות הנפט שהתכנסו בווינה. את המבצע, שבו השתתפו חברי באדר־מיינהוף, יזם ככל הנראה שליט לוב מועמר קדאפי, שביקש להעלות את מחירי הנפט. קרלוס ושותפיו קיבלו כופר של מיליוני דולרים, ששולם ככל הנראה בידי ערב הסעודית ואיראן, ומטוס שהטיסם לאלג'יר ובהמשך ללוב, שם שחררו את בני הערובה.

    קרלוס | צילום מסך: יוטיוב

    בעזרת כספי הכופר, שאת רובם שלשל לכיסו, הקים קרלוס קבוצת טרור פרטית שפעלה כקבלן טרור של משטרים ערביים - עיראק, סוריה ולוב - ומעת לעת גם למטרותיו הפרטיות. במחצית השנייה של שנות ה־70, כשהוא מבוקש ונמלט ממקום למקום, החל קרלוס לפקוד את בירות הגוש הקומוניסטי - מזרח ברלין, בודפשט ובעיקר פראג, שם בילה את זמנו בשתייה לשוכרה, במפגשים עם דיפלומטים וסטודנטים ערבים, ובעיקר במלון "אינטרקונטיננטל". על פי המסמכים, באחד מאותם ערבים סיפר קרלוס לבני שיחו על תסכולו מכך שמדינות ערב אינן מתאחדות ותוקפות את ישראל.

    בין המסמכים החדשים קיים גם דוח המתאר השתוללות של קרלוס, שכינויו בפי שירות הביטחון הצ'כוסלובקי היה "באק", בבית המלון היוקרתי. זה קרה לאחר שיצא מחדרו, ומשביקש לחזור אליו התברר לו שהחדר נעול. "כשראה שאינו יכול לשוב לחדר הוא התרוצץ במלון כשבידו אקדח גדול ממדים והזעם ניכר על פניו", מצוין בדוח. מנהל המלון הוזעק להרגיעו, אחד הטכנאים פתח את חדרו וקרלוס נרגע.

    שלטונות צ'כוסלובקיה חששו שקרלוס מתכנן פיגועים בשטחם נגד יעדים יהודיים וישראליים, שיביאו לתגובת־נגד קשה של המוסד. הם עשו כל מאמץ לעקוב אחריו, לחשוף את תוכניותיו, להצר את צעדיו ולסלקו מהמדינה. מטרתם הושגה ב־1986 בתרגיל הונאה. האס.טה.בה "גילה" לקרלוס שיחידת חיסול צרפתית הגיעה לפראג כדי לחסלו. קרלוס מיהר לעזוב את צ'כוסלובקיה והמשיך לנדוד בעולם עד שמצא מקלט בסודן. שם, ב־1994, בגד בו שליט המדינה עומר אל־באשיר והסגירו לצרפת, שבה הועמד לדין וב־1997 נידון לעונש מאסר בלי זכות לחנינה.

    טרוריסט מבוקש אחר שנהנה ממנעמי פראג היה מוחמד עודא, שמוכר יותר בכינויו "אבו דאוד". הוא היה ממקימי ארגון ספטמבר השחור של אש"ף והמתכנן של רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן, החודש לפני 45 שנה. בשנות ה־70 וה־80 ביקר אבו דאוד שמונה פעמים בפראג. גם הוא היה נתון למעקב של הביון הצ'כוסלובקי, שכינה אותו "ראק" (סרטן). כמו קרלוס, גם הוא אהב להתאכסן ב"אינטרקונטיננטל". מדוחות הביון עולה כי בביקוריו הוא שילב ביזנס עם פלז'ר. הוא נפגש עם דיפלומטים ערבים, תכנן פיגועים, ובין לבין שכר שירותי פרוצות ושתה בלי הרף עד לאובדן הכרה.

    כשנמאס לשלטונות הקומוניסטיים ממעלליו, הם הורו לו לעזוב את המדינה מיד. אבו דאוד זעם ואיים לנקום ולהסתנן לצ'כוסלובקיה עם אחד מארבעת דרכוניו. סוכני האס.טה.בה פרצו לחדרו, החרימו את דרכוניו וסילקו אותו מהמדינה. את התמונות האינטימיות שלו בחברת הנשים הם הפיצו לשירותי ביטחון אחרים במזרח אירופה, בהם בולגריה, שגילתה בהם עניין. ב־1981, בעת ששתה קפה במלון "סופיטל ויקטוריה" בוורשה, ירה בו מתנקש אלמוני ופצעו. אש"ף האשימו בהתנקשות את המוסד, אך ככל הנראה המתנקש נשלח מטעם אבו נידאל, שחשד כי אבו דאוד מתחרה בו בעסקי מכירת נשק.

    אבו דאוד מת בדמשק ב־2010 לא לפני שלדאבון לב קיבל אישור של ממשלת ישראל להתגורר ברמאללה ולעבור דרך ישראל לעזה, במסגרת הסכמי אוסלו.

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי