• סחר חופשי: כך מערכת הביטחון מגנה על היצוא למדינות מפוקפקות

    בחסות הצנזורה, בית המשפט וטיעונים בדבר "הביטחון הלאומי" ישראל מגבילה את חופש העיתונות ומסתירה במשך עשרות שנים קשרים עסקיים עם משטרים שנויים במחלוקת. מדגימה זאת היטב התנהלותה בעתירה נגד יצוא ביטחוני לחונטה הצבאית במיאנמר
    07/10/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    לפני שיצאו לוחמי שייטת 13 (הקומנדו הימי) בינואר 2002 למבצע ההשתלטות על הספינה קארין איי בים האדום, שתכננה להשיט נשק מאיראן לעזה, הם התאמנו בשתי מדינות לפחות. אחת מהן היא ארה"ב, ששיתוף הפעולה הצבאי־ביטחוני ההדוק עמה נמשך כבר שלושה עשורים לפחות ובמסגרתו מתקיימים אימונים משותפים והחלפת מידע וניסיון מבצעי בין שייטת 13 לצי האמריקאי.

    פרטים אלה מופיעים במחקר שפרסם לאחרונה תת־אלוף עמוס גלבוע, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, בשם "דרמה בים האדום". גם לו רצה לפרסם את שם המדינות הנוספות שבהן התאמנו הלוחמים, אפשר להניח שמחלקת ביטחון המידע של צה"ל והצנזורה הצבאית היו אוסרות זאת עליו.

    המדיניות לאסור פרסומים על עסקות נשק, על אימונים משותפים עם צבאות זרים ועל שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני היא דרקונית, ואינה עולה בקנה אחד עם היומרה שישראל היא מדינה מערבית דמוקרטית עם עיתונות חופשית.

    תפיסת הקארין איי ב-2002 | צילומים: דובר צה"ל, אוסף מוזיאון ההעפלה וחיל הים, אתר בית הנבחרים האמריקאי ואתר חיל הים

    לישראל קשרים צבאיים וביטחוניים עם מדינות אסייתיות רבות, ואפשר לחלקן לשני אזורים גיאוגרפיים: מדינות הקווקז ומרכז היבשת, כמו גיאורגיה, קזחסטן ואזרבייג'ן - שבשל קרבתה לאיראן, נחשבת לבת ברית אסטרטגית ומהווה עבור היצוא הביטחוני הישראלי שוק עצום של מאות מיליוני דולרים בשנה.

    האזור השני הוא דרום־מזרח אסיה. רוב המדינות באזור, ובהן תאילנד, הפיליפינים ומיאנמר (לשעבר בורמה), משמשות שווקים ליצוא נשק וציוד ביטחוני של ישראל. שתיים מהמדינות הגדולות והחשובות בדרום־מזרח אסיה שעמן יש לישראל קשרים הדוקים הן הודו וסינגפור. נוסף על המכירות, המסתכמות במרוצת השנים בעשרות מיליארדי דולרים, מתקיימים עם הודו קשרים של רכישות גומלין, מיזמים של מחקר ופיתוח והענקת רישיונות לייצור מקומי. רוב הידיעות על מכירות הנשק להודו, על ביקורי קציני צבא ועל משלחות מחקר ופיתוח זוכות להתפרסם, אם כי גם כאן ניסתה הצנזורה לא פעם ולא פעמיים למנוע אותן.

    כך, לדוגמה, לפני כשבע שנים ביקרה בישראל משלחת צבאית מהודו. הצנזורה נכנעה ללחצו של מנכ"ל משרד הביטחון דאז גבי אשכנזי ובכירים אחרים, ומנעה ממני לפרסם את דבר הביקור. הנימוק של אשכנזי ובכירי משרד הביטחון היה שכל פרסום יפגע ביחסי החוץ של ישראל ובאינטרסים הביטחוניים שלה, אך בפועל הייתה מטרתם למנוע מהציבור לדעת שביקור המשלחת מהודו נערך על רקע חקירות של משטרת הודו ומשרד ההגנה ההודי, בחשד למעורבותן של כמה תעשיות ביטחוניות מישראל (רפאל, תעש, התעשייה האווירית וסולתם) בתשלומי שוחד לקצינים ולפקידים בכירים, ואפילו לשר ההגנה ההודי. לימים הודו בכירים בצנזורה, גוף שאמור להיות עצמאי ומקצועי, כי טעו בשיקול דעתם כשנכנעו לדרישות מערכת הביטחון.

    כך גם היה במשך עשרות שנים לגבי סינגפור. ישראל סייעה בהקמת צבא סינגפור, לאחר שזו הכריזה על עצמאותה לפני כמעט 50 שנה, ומאז התקיימו בין שתי המדינות יחסים צבאיים וביטחוניים וקשרי מחקר ופיתוח הדוקים ביותר. מאות - אם לא אלפים - מפורשי צה"ל, השב"כ והמוסד עבדו בתפקידי ייעוץ וכמומחים בסינגפור ועשו לביתם. הם וישראל גרפו הון עתק. אך מערכת הביטחון הפעילה את הצנזורה כדי למנוע מעיתונאים ישראלים לפרסם מידע על הקשרים האלה. רק בחודשים האחרונים רופפה הצנזורה את לפיתת הברזל שלה בעניין סינגפור, וזאת בעקבות ביקורים הדדיים של ראש ממשלת סינגפור בישראל ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו בסינגפור.

    ובכל זאת, גם כעת, בשם אותם נימוקי ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, לא ניתן לפרסם את שמות המדינות שבהן התאמנו לוחמי השייטת טרם הפשיטה על קארין איי.

    מדיניות ההסתרה

    הביטוי "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל" מיוחס לסופר, המשורר והמסאי האנגלי סמואל ג'ונסון. כפרפראזה על דבריו אפשר לקבוע כי מערכת הביטחון מרבה להשתמש בנימוקי ביטחון גם שלא צורך, כדי לכסות על מחדלים, לגונן על סוחרי נשק או מתוך בושה. במילים פחות עדינות נאמר כי לא פעם נושאת מערכת הביטחון את שם הביטחון לשווא. מדובר במערכת של יד רוחצת יד: יום אחד אתה קצין בצה"ל או בכיר במוסד או בשב"כ, למחרת אתה פקיד במשרד הביטחון, ואחר כך הופך לסוחר נשק בעל היתרים ליצוא ביטחוני. באנגלית יש לתופעה שם: "OLD BOYS NETWORK".

    היצוא הביטחוני של ישראל מסתכם בממוצע שנתי בכ־6 מיליארד דולר, ומהווה בין 6% ל־8% מכלל יצוא הסחורות והשירותים של המדינה. תרומתן של התעשיות הביטחוניות (ממשלתיות, ציבוריות ופרטיות) ושל צה"ל לכלכלה אינה מסתכמת רק ביצוא. היא באה לידי ביטוי גם בייצור ובמכירות בסך כמה מיליארדי דולרים, ובעובדה שקרוב למאה אלף בתי אב מתפרנסים ממנה.

    אך למרות החשיבות של היצוא הביטחוני, וגם אם לעתים יש לכך הצדקה (לדוגמה, בקשה של המדינה הרוכשת את הנשק), מערכת הביטחון מפריזה בהפעלת הצנזורה, בהטלת האיפול ובמניעת מידע מהציבור. אין עוד מדינה דמוקרטית בעולם שמצנזרת מידע על עסקי היצוא הביטחוני שלה. ההסבר לכך הוא שאין עוד מדינה דמוקרטית בעולם שמערכת הביטחון שלה היא למעשה מדינה בתוך מדינה, העושה כמעט ככל העולה על רוחה בלי פיקוח נאות מטעם הפרלמנט וגופי ביקורת אחרים.

    משרד הביטחון, המפעיל יחידת חקירות קטנה הפועלת אצל הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב), ממעיט - ולא במקרה - בחקירת חשדות לעבירות בנושא היצוא הביטחוני, ומתנהל בגישה של לא תחסום שור בדישו. המשרד ככל הנראה אומר לעצמו שמטרתו לעודד את היצוא, ולכן אפשר להעלים עין או לעגל פינות.

    לא תחסום שור בדישו | צילום: Warren Wong, Unsplash

    את יעדי היצוא הביטחוני של ישראל ניתן לחלק לשלוש קבוצות. האחת היא מדינות שיש לישראל עמן קשרים דיפלומטיים - רוב המדינות בעולם. ישראל והתעשיות הביטחוניות שמחות לרוב לדווח על עסקאות עמן. מדובר בעיקר בארה"ב, במדינות מערב אירופה ומזרח אירופה ובמדינות דרום אמריקה.

    הקבוצה השנייה היא מדינות המקיימות קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך משרד הביטחון, משיקולים זרים, ממאן למסור נתונים על כך. לרוב מדובר במדינות שפועל בהן משטר דיכוי, השקועות בסכסוך פנימי של מלחמת אזרחים או בעימות צבאי. ייתכן שלעתים אפילו מרגשי בושה - ישראל אינה מדווחת על קשריה הביטחוניים עמן. בקבוצה זו נכללות מדינות כמו אזרבייג'ן, שבה שולט ביד רמה הנשיא היידר אלייב, ומצויה בסכסוך טריטוריאלי עם ארמניה; דרום סודן, שבה מתחוללת מלחמת אזרחים; או מיאנמר, שצבאה (בידיעת הממשלה) מבצע בה טיהור אתני וטבח בבני רוהינגה המוסלמים (ועל כך בהמשך). בעבר מכרה ישראל נשק וסיפקה ייעוץ ביטחוני למשטרים דיקטטוריים במרכז אמריקה, בדרום אמריקה ובאפריקה, ולפחות לשתי מדינות שהיו מעורבות ברצח עם ובטיהור אתני - רואנדה וסרביה.

    בהקשר של מדינות בקבוצה זו אירע משהו חריג ולא אופייני למשרד הביטחון. בעקבות תלונה שהגיעה אליו ופורסמה לראשונה לפני כחודשיים ב"מעריב", פתח משרד הביטחון בחקירה והחליט לשלול מחברת אירונאוטיקס מיבנה את הרישיון שלה לייצא דגם מסוים של מזל"ט מתאבד לאזרבייג'ן. על פי התלונה, בכירים בחברה פעלו בניגוד לנהלים והדגימו את ביצועי הכלי על עמדה מאוישת של צבא ארמניה, וגרמו לפציעתם הקלה של שני חיילים ארמנים. אך גם כאן ניסה משרד הביטחון להסתיר מידע. ההודעה על שלילת היתר היצוא נמסרה על ידי החברה עצמה בהודעה לבורסה. מאז ביקר בישראל שר ההגנה של אזרבייג'ן וטען שלא הייתה כל הפרה של שום חוק או נוהל ישראלי, וביקש לחדש את מכירות המזל"ט. כל ניסיונותי לקבל מידע ממשרד הביטחון - מה הוחלט בשיחות, האם יחודש היתר היצוא ומתי, והאם נמצאו במסגרת הבדיקה אחראים לתקרית - נתקלו בחומה בצורה של הודעה לקונית קבועה: "ככלל, משרד הביטחון אינו נוהג להתייחס לנושאי יצוא ביטחוני".

    ל"מעריב" נודע כי שירותי הביטחון של סלובקיה וצ'כיה חוקרים חשדות כי מרכבי רכב שלהם, מסוג "דנה" ו"ומפיר", משמשים מנשאות לתותחים מתנייעים שמכרה חברת אלביט לצבא אזרבייג'ן. מאלביט נמסר בתגובה כי כל יצוא הנשק מתוצרתם לכל לקוח נעשה בפיקוח משרד הביטחון ועל פי היתריו.

    שולי ביטחון

    הקבוצה השלישית היא מדינות שלישראל אין עמן קשרים דיפלומטיים (ומספרן הולך וקטן), לרוב מדובר במדינות ערביות ומוסלמיות, שרגישות לחשיפת קשריהן הביטחוניים עם ישראל. לדוגמה, בסוף שנות ה־70 מכרה ישראל ציוד צבאי לאיראן החומייניסטית, וקודם לכן היא מכרה מטוסים לאינדונזיה. אבל הנה שתי דוגמאות מהשנים האחרונות שיכולות להעיד כי גם כאן שולי הביטחון שישראל לוקחת הם רחבים ביותר ולא נחוצים.

    האחת קשורה ליחסי ישראל־מצרים. יש לא מעט פרסומים בחו"ל המספרים בפירוט על שיתוף הפעולה הצבאי־מודיעיני בין שתי המדינות, במיוחד בכל הקשור למלחמה בארגון המדינה האסלאמית מחוז סיני. לפי אותם פרסומים, יחידה 8200 מספקת מידע, שעיקרו בהאזנות (סיגינט) לצבא מצרים על הטרוריסטים של דאע"ש, ומעת לעת, על פי אותם פרסומים, נכנסים לפעולה גם כלי טיס של צה"ל ותוקפים אותם. אבל על העיתונאים בישראל מוטלים איסורים על פרסום ידיעות ממקורות זרים. הטענה היא שהפרסומים, בין שנכונים הם ובין שלא, יפגעו ביחסים בין שתי המדינות ויביכו את משטר א־סיסי. אך אסור לשכוח כי יחסי ישראל־מצרים מבוססים על אינטרסים - וכל עוד הממשלות בקהיר ובירושלים יראו בהסכם השלום ובשיתוף הפעולה הביטחוני אינטרס מובהק שלהן, שום פרסום לא יוכל לפגוע בהם.

    יחסי ישראל־מצרים שרדו לא מעט אירועים, פרשיות ופרסומים שונים, שבעת התרחשותם יצרה מערכת הביטחון את הרושם כי השמיים הולכים לקרוס עליהם. הם עמדו במבחני אש תרתי משמע - הפצצת הכור בעיראק, שתי פלישות ישראליות ללבנון, שתי אינתיפאדות, כיבוש והרחבת ההתנחלויות ושלוש מערכות עקובות מדם שפגעו באוכלוסייה אזרחית בעזה; הם התגברו על דיווחים בכלי התקשורת שלפיהם חיילי צה"ל הרגו שבויים מצרים במבצע סיני ב־1956 ובמלחמת ששת הימים; נשיא מצרים אנואר סאדאת נרצח גם בגלל הסכם השלום שחתם עם מנחם בגין, מחליפו חוסני מובארק המשיך בדרכו, ואפילו ממשלת האחים המוסלמים של מורסי לא העזה לשנות תו בהסכם. היחסים מתגברים על כל המכשולים ורק הולכים ומשתפרים. השבוע נמסר כי חילות האוויר של ישראל ומצרים יקיימו תרגיל צבאי משותף בהשתתפות קפריסין ויוון.

    בחושך או באור, יחסי ישראל-מצרים איתנים | צילום: Fotolia

    דוגמה אחרת היא עסקי היצוא הביטחוני לכמה מדינות ערביות. גם כאן מצופפות מערכת הביטחון והצנזורה שורות כדי לשמור על אינטרסים לאומיים לכאורה, אך למעשה הן מגוננות על התעשיות הביטחוניות, מתווכים וסוחרי נשק. וכך נמנע במשך שנים פרסום של מידע על קשרים ביטחוניים בין ישראל לאבו דאבי.

    במוקד הקשרים עמד איש העסקים מתי כוכבי, שהעסיק בחברות שלו בכירים לשעבר בצה"ל, במוסד, בשב"כ ובתעשיות הביטחוניות, כולל מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן־אליהו, כיום יו"ר מועצת המנהלים של אירונאוטיקס. כוכבי חכר מטוס פרטי והטיס את בכיריו ואת עובדיו מדי פעם בפעם לאבו דאבי. אבל שוב ושוב הפעילה מערכת הביטחון את כל גופיה וטענה כי כל פרסום יזיק ליחסי החוץ של ישראל, יפגע בקשרים הביטחוניים ועלול לסכן את חייהם של הבכירים.

    מי שהגחיך את הטענות האלה ואת התנהלות הצנזורה היה כוכבי עצמו. בהרצאה שנשא בסינגפור, וכדי לרומם את מפעלותיו העסקיים, התגאה בכך שהוא ואנשיו, באמצעות חברות שנרשמו מחוץ לישראל, עושים עסקים באבו דאבי.

    הדנ"א הישראלי

    אבל הבעיה אינה רק מערכת הביטחון על כל זרועותיה. היא מושרשת עמוק בדנ"א הישראלי. רוב הציבור אינו רוצה לדעת. מה הפלא שאפילו בתי המשפט מזדקפים לרוב לדום כשהם שומעים את צמד המילים "ביטחון המדינה".

    בשבוע שעבר עתרה קבוצת פעילי זכויות אדם לבית המשפט העליון בתביעה שישראל תפסיק למכור נשק למיאנמר.

    לפי דיווחי האו"ם וארגונים לזכויות אדם, צבא מיאנמר מבצע רצח עם וטיהור אתני נגד בני המיעוט המוסלמי, ה"רוהינגה". לפי הדיווחים, כחצי מיליון מוסלמים נמלטו לבנגלדש הסמוכה לאחר שאלפים נרצחו, כפרים הועלו באש ונשים נאנסו. ממשלת מיאנמר, בראשות כלת פרס נובל לשלום אונג סן סו צ'י, נרדפה בעצמה בידי הכת הצבאית ומאבקה האמיץ היה סמל לעמידה מוסרית ומקור להשראה.

    המידע על העסקאות צונזר במשך לא מעט שנים עד שהחונטה הצבאית, המסרבת לפנות את השלטון, פרסמה פרטים עליהן לפני כשנתיים, בעקבות ביקורו של הרמטכ"ל של מיאנמר בישראל. באתרים רשמיים של צבא מיאנמר נמסר כי חיל הים רכש ספינות סיור מישראל, ואחר כך באו דיווחים נוספים על מכירת ציוד מודיעין ופריטים אחרים.

    לאחרונה גם התעורר חשד כי חברה ישראלית מכרה ציוד קשר למזל"טים סיניים של צבא מיאנמר. הטענות האלה נבדקות עתה בידי משרד הביטחון. הסיבה לכך היא הרגישות הרבה שיש בישראל בכל הקשור לסין. זה לא בגלל המיאנמרים או הסינים. לו היה הדבר תלוי במערכת הביטחון, ישראל הייתה מוכרת לסין כפי שעשתה במשך כרבע מאה, מאז סוף שנות ה־70 ועד לעשור הקודם. אבל מכיוון שיחסי סין־ארה"ב, במיוחד בעידן טראמפ, עלו על שרטון, ישראל נזהרת שלא להרגיז את הממשל. יש מעט מאוד מדינות שמשרד הביטחון אינו מעניק היתר לייצא להן - איראן, לבנון, סוריה, עיראק, ונצואלה, תימן וסין. רובן כמובן מדינות אויב מובהקות.

    גם במקרה הזה התבצר משרד הביטחון מאחורי חומת המגן הקלישאתית שלו: "ככלל, משרד הביטחון אינו נוהג להתייחס לנושאי היצוא הביטחוני". כשהבהרתי שהשאילתה שלי לא ביקשה מידע על היצוא הביטחוני, אלא דרשה בדיקה, לא זכיתי למענה. גם פנייתו של עו"ד אלעד מן מעמותת הצלחה זכתה להתעלמות. כשאתה מרגיש שאתה זנב שמכשכש בכלב, אתה יכול להרשות לעצמך לצפצף על הערך הדמוקרטי "זכות הציבור לדעת".
    המדינה, בתגובתה על העתירה, דרשה לקיים את הדיון בבג"ץ בנושא מיאנמר בדלתיים סגורות. בג"ץ קיבל את עמדתה. ולא רק זאת, הוא אף הטיל צו איסור פרסום על החלטתו. והימין עוד טוען שבית המשפט העליון הוא מעוז של השמאל.

    חיילים בצבא מיאנמר | צילום מסך: יוטיוב

    בכך שוב הוכיח בית המשפט את האבסורד שבהוצאת צווי איסור פרסום בעידן הרשתות החברתיות והתקשורת הדיגיטלית. דבר ההחלטה התפרסם בבלוג "תיקון עולם" של ריצ'רד סילברסטיין האמריקאי, שאת עוינותו לישראל ולמשטר בה אין הוא מסתיר. אך לעתים צריך לומר שטוב שיש גם אנשים כמותו, המספקים הצצה למקום שמערכת הביטחון, בגיבוי הצנזורה ובתי המשפט, אינם רוצים שנראה.

    אפשר רק לשער מה הייתה ההחלטה. היא בוודאי כזו שישראל מתביישת שתיוודע ברבים. מסקנה הגיונית היא שמכירות הנשק למיאנמר יימשכו, וכך גם לשאר המדינות השנויות במחלוקת.

    הייתי רוצה לסיים את הרשימה בנימה אופטימית, שאולי בכל זאת המצב ישתנה ובישראל יגבר הפיקוח על יצוא הנשק ויובאו בחשבון שיקולים מוסריים. אבל לאחר שנים רבות של סיקור התחום, אני פסימי. אני יודע ששום דבר לא ישתנה. מציון ימשיך לצאת נשק ולא תורה.

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי