• ממשלת ישראל מקשיחה את התנאים לניהול משא ומתן לשחרור אסירים

    ירון בלום, המתאם החדש מטעם ראש הממשלה לנושא שבויים ונעדרים, יגלה עד מהרה שאין לו חופש תמרון אמיתי לניהול מו"מ. גם אם לא מדובר בהחלטה רשמית, נראה שהממשלה מאמצת את מסקנות ועדת שמגר ומסרבת להיכנע לדרישות חמאס
    28/10/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    1. ירון בלום, המתאם החדש מטעם ראש הממשלה לנושא שבויים ונעדרים (שו"ן), החל השבוע בעבודתו. הוא פתח בפגישות עם ארבע משפחות השבויים והחללים המוחזקים בעזה בידי חמאס ועם נציגי המוסד, אמ"ן והשב"כ שעוסקים בנושא. הוא גם אמור להיפגש עם שר הביטחון אביגדור ליברמן, שעד לאחרונה סבר כי אין יותר צורך בתפקיד המתאם. קודמו של בלום, ליאור לוטן, התפטר לפני כחודשיים, בתום שלוש שנים בתפקיד.

    בלום מונה לתפקיד על ידי נתניהו במוצאי השבת האחרונה. נתניהו בחן כמה מועמדים לפני שבחר בבלום, שעמו נפגש כמה פעמים לשיחות היכרות ולהתוויית דרך. עד לאחרונה הייתה הערכה במערכת הביטחון כי המועמד המוביל לתפקיד הוא א', ראש אגף ירושלים והגדה בשב"כ, שהיה מוסכם על ליברמן. אבל נתניהו החליט אחרת.
    בלום בן ה־58, שפניו מעוטרות בשפם שהיה פעם אופנתי בקיבוצים ובמושבים (הוא עירוני מחיפה), הוא מועמד ראוי. לאחר שירות צבאי בגולני הוא התגייס לשב"כ ושירת בתפקידים של רכז (קצין איסוף ומפעיל סוכנים) בלבנון ובעיקר בקרב ערביי ישראל, במרחב הצפון של הארגון. אחר כך התקדם לראש מחלקת רכזים ובהמשך עבר לאגף האבטחה ונשלח להיות קצין ביטחון של אל־על בפריז (שבה השלים תואר שני ביחסים בינלאומיים), במינכן וברומא.

    האיום מצפון - חיזבאללה | צילום: Shutterstock

    בשובו לישראל עבד באגף לקשרי חוץ (קש"ח) של השב"כ (הפועל מול שירותי ביטחון זרים) והיה נציג הארגון בצוות המו"מ בראשות המתאם דאז, דוד מידן, לעסקה המפוקפקת של שחרור גלעד שליט - שבה שחררה ישראל יותר מ־1,000 מחבלים. כיום מעצבת עסקה זו את תודעת ההנהגה הישראלית ותקשה על בלום לקדם עסקה עם חמאס.

    בלום הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מתאמי שו"ן, שנמשכת 30 שנה ויותר. נמנו עמם פוליטיקאים, עורכי דין ובכירים מהמוסד, מהשב"כ ומאמ"ן. בין השאר כיהנו בתפקיד לובה אליאב, שמואל תמיר, אריה מרינסקי, אמנון זכרוני, אורי סלונים, עופר דקל, חגי הדס, דוד מידן ולוטן. הם נבחרו למשימה בשל יכולות המו"מ שלהם, כישוריהם לניסוח חוזים, הרקע המודיעיני שלהם, קשריהם עם מנהיגים בינלאומיים ועם שירותי ביון זרים ועוד. גם קרבה לאוזנו של ראש הממשלה לא הזיקה.

    אבל מוכשר ככל שיהיה, יכולתו של המתאם לקדם עסקה מוגבלת. לרשותו עומדים אומנם כל הכלים הממלכתיים כמעט ללא הגבלה - מידע מודיעיני סודי, נגישות למתווכים בינלאומיים ותקציב גדול יחסית, שמאפשר לו ולצוותו לטוס לקצווי עולם. אך בסופו של דבר, המתאם שמנהל מו"מ לשחרור שבויים והחזרת גופות חללים הוא בעצמו שבוי של ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט.

    לישראל אין מדיניות שו"ן ברורה, בניגוד למדינות אחרות. חלקן (כמו צרפת, מדינות אחרות במערב אירופה, ערב הסעודית ומדינות המפרץ) נכנעו לארגוני טרור ושילמו כופר כדי לשחרר את אזרחיהן וחייליהן. ארה"ב משתדלת שלא להיכנע לדרישות ומתעלמת ממחאות בני המשפחה. בניגוד לישראל, גם התקשורת האמריקאית מאופקת מאוד והיא אינה שחקן מרכזי בנושא. וישנה רוסיה, שלא רק שאינה ממהרת להיכנע, אלא אף מגיבה בגישת עין תחת עין. כשנחטפו בלבנון דיפלומטים רוסים, חטפו הרוסים בני משפחה של טרוריסטים, כרתו להם אצבעות ושלחו אותן לחוטפים.

    ישראל ניסתה להפעיל את כל האמצעים האלה גם יחד. היא הייתה מוכנה לשלם כופר ואפילו לספק נשק (לחיזבאללה תמורת הנווט רון ארד), חטפה בני ערובה כקלפי מיקוח, החזיקה בגופות מחבלים (בנו של נסראללה) וסירבה להיכנע.

    ליתר דיוק, צריך לומר שהגישה שהפגינה ישראל היא של זיג־זג. מנהיגיה מדברים גבוהה גבוהה שלא ייכנעו לטרור, אבל נכנעים לו פעם אחר פעם. כך היה בעסקת אחמד ג'יבריל ב־1985 (1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילים), בעסקת אלחנן טננבאום ב־2004, שנחטף בידי חיזבאללה בעיצומה של עסקת סמים (450 מחבלים תמורת טננבאום וגופותיהם של שלושה חיילים), בעסקת גופותיהם של החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ב־2008 (ישראל שחררה את המחבל סמיר קונטאר, שחיסולו ב־2015 מיוחס לצה"ל, ועוד 199 מחבלים) וכמובן בעסקת שליט. עסקאות אלה ואחרות יצאו אל הפועל כשראשי ממשלות ושרי ביטחון (יצחק רבין, אריאל שרון, אהוד אולמרט ונתניהו) שינו את דעתם, נכנעו ללחצי המשפחות והתקשורת, או פעלו משיקולים פוליטיים.

    בעקבות הביקורת הציבורית על עסקת טננבאום ניסתה הממשלה לגבש לראשונה מדיניות ברורה ואחידה. שר הביטחון ב־2008, אהוד ברק, מינה את נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר לעמוד בראש ועדה, אך נקבע כי המלצותיה לא יחולו על המו"מ בעניינו של שליט. לאחר שחרורו דנה ממשלת נתניהו בדוח שמגר - מסמך בן כמאה עמודים - אך מעולם לא אימצה אותו.

    הדוח נשאר סודי, אך מהדלפות לתקשורת אפשר להסיק כי הוא כולל את העקרונות הבאים:

    # יש לשמור על סודיות המו"מ.
    # יש לחצוץ בין משפחות השבוי לבין הדרג המדיני על מנת למנוע לחץ בלתי ראוי.
    # אין דין חיילים שנופלים בשבי כדין אזרחים. נקבעו ארבע הגדרות לשבויים: חייל שנשבה בפעילות מבצעית; ישראלי שנפל בשבי עקב פעילות טרור; אזרח ישראלי שחצה בטעות את הגבול ונפל בשבי; אזרח שחצה מרצונו את הגבול.
    # יש להבדיל בין אזרחים שנסעו מרצונם (כמו טננבאום) ונחטפו או כאלה שעברו מרצונם למדינות אויב, לבין אזרחים שנפלו שלא מרצונם בידי האויב.
    # יש להקפיד על עסקה מידתית. תמורת חייל בודד יש לשחרר מספר קטן של אסירים. תמורת גופה יש לשחרר גופה או כמה גופות.
    # הטיפול בפדיון חטופים ושבויים יועבר ממשרד ראש הממשלה ונציגיו לאחריות שר הביטחון. הוא או מי מטעמו יעמדו בקשר עם משפחות השבויים ויהיו אחראים לניהול המו"מ. במקרה של הגעה להסכמות עם הצד החוטף, תועבר ההחלטה לבצע חילופי שבויים לידי הממשלה.

    אפשר להניח כי העיקרון האחרון עמד ביסוד עמדת ליברמן, שסבר שלא צריך למנות מתאם חדש. אך בסופו של דבר הוא נכנע לעמדת ראש הממשלה, שהותיר בידיו את האחריות ומינה את בלום.

    לא מן הנמנע שבמוקדם או במאוחר יגלה בלום את מה שגילה לוטן: לא רק שאין לו סמכות, אלא שאין לו גם חופש תמרון לניהול מו"מ. נראה שבפועל, גם אם לא בהחלטה רשמית, מאמצת הממשלה את מסקנות ועדת שמגר ומסרבת להיכנע לדרישות המוקדמות של חמאס.

    חמאס מחזיק בשרידי שתי גופות של חיילי צה"ל שהוכרזו כבר חללים, הדר גולדין ואורון שאול, ובשני אזרחים, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, שאובחנו כסובלים מבעיות נפשיות וחצו ביוזמתם את הגבול לעזה לפני כשלוש שנים. ישראלי שלישי, ג'ומעה איברהים אבו גנימה, גם הוא כנראה לוקה בנפשו שנמלט לעזה, אינו נכלל בהגדרה של שו"ן, לאחר שבשב"כ הגיעו למסקנה כי שאף להצטרף לארגון עוין.

    לוטן, כמו חלק מקודמיו, ניסה להפעיל מנופי נגישות לחמאס - מנהיגי מדינות, אנשי דת ואישים בעלי מעמד מוסרי, כמו גם ארגוני ביון ומתווכים ממדינות שונות, בין השאר גרמניה, טורקיה, קטאר ומצרים, אך ללא הועיל. חמאס מתעקש שלפני שייפתח מו"מ תשחרר ישראל כ־50 מפעיליו שנעצרו בגדה בעקבות רצח שלושת תלמידי הישיבה מגוש עציון, אירוע שהוביל בסופו של דבר למבצע צוק איתן.

    גם אם יש מי בקבינט או אפילו בקהילת המודיעין וצה"ל שמוכן להתפשר ולהיענות לדרישות חמאס, הסיכויים שזה יקרה נמוכים. ליברמן, שאמינותו כבר נפגעה לאחר שהכריז כי כשימונה לשר הביטחון איסמעיל הנייה יצטרך לחפש לעצמו בית קברות תוך 48 שעות, לא יסכים לעסקה שתחרוג חריגה גדולה ממתווה שמגר. מאז לא רק שהנייה אינו מחפש חלקת קבר, אלא שהוא קודם לדרגת יו"ר הלשכה המדינית של חמאס.
    הפעם יש נסיבות מקילות לליברמן ולנתניהו, שנכווה מאוד מהסכמתו לשחרור הסיטונאי בעסקת שליט (המתאם דוד מידן טען שנתניהו הסכים לעסקה כדי להסיט את הלחץ של המחאה הציבורית שאיים על שלטונו - התבטאות שמנעה ממנו להתמנות לראש המוסד). חמאס מחזיק בחלקי גופות ולא בחיילים חיים, ואילו שני האזרחים הם לוקים בנפשם שעברו מרצונם לעזה, וגם, יש להודות - בהיותם ממוצא אתיופי ובדואי, אין מאחוריהם קמפיין ציבורי כמו במקרה של שליט, או עורכי דין מקושרים כמו אלי זוהר, שייצג את משפחת טננבאום.

    2. בניגוד לחששות ולרושם שיצר בעבר, מאז שנכנס ללשכת שר הביטחון, לפני כשנה וחצי, פעל ליברמן בהרמוניה כמעט מושלמת עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט ואלופי המטה הכללי. הדיונים, כפי שהתרשמו המשתתפים, התנהלו ברוח טובה, וליברמן קיבל לרוב את עמדת צה"ל. הוא נמנע מאמירות מתלהמות או שנויות במחלוקת ויצר את הרושם כי הוא מדינאי אחראי, ולא פוליטיקאי שנוהה כמו שבשבת אחר הלכי רוח פופוליסטיים כדי לזכות בעוד חופן של קולות.

    השבוע נבקע סדק ראשון ביחסיו הטובים עם צמרת צה"ל ובדימויו. לא ברור מה היו מניעיו, אך ביום שני, בשובו מביקור בארה"ב, מיהר ליברמן לישיבת סיעת ישראל ביתנו בכנסת, ושם יצא בהצהרה מפוצצת.

    מסקנות נחרצות. אביגדור ליברמן

    בשבת שעברה לפנות בוקר נחתו בשטח ישראל ברמת הגולן ארבע רקטות בקוטר 107 מ"מ (קטיושות), ששוגרו מאזור בשליטת צבא אסד. זה היה ירי חריג, ובצה"ל הבינו מיד את חומרתו. יחידות המודיעין שעוקבות אחר הנעשה בסוריה - של המוסד, 504 ו־8200 של אמ"ן - נכנסו לפעולה כדי להבין מי אחראי לירי ואם מדובר בשגגה ("זליגה") או בזדון. הן לא הצליחו להשיג מידע שיאפשר קביעה חד־משמעית. זה לא הפריע לליברמן לקבוע באופן נחרץ: "חד וחלק, לא מדובר בזליגה. מדובר בירי מכוון, ירי שבוצע על ידי חוליה מקומית בהכוונת חיזבאללה. חיזבאללה עשו את זה במנותק ממשטר אסד". ואם לא די בכך, ידע שר הביטחון לפסוק כי "ניתנה הוראה אישית של נסראללה למדר את אסד ומשטרו מביצוע הירי הזה".

    כששמעו את הנחרצות והפסקנות של השר הממונה עליהם, רצו ראש אמ"ן אלוף הרצי הלוי והרמטכ"ל, ששהה בכינוס בארה"ב בחברת רמטכ"לים של כמה מדינות ערביות, גם כאלה שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, למרוט את שערותיהם. "מאיפה הוא הביא את זה?", תמהו באוזני עוזריהם.

    האפשרות שחיזבאללה (ואיראן) עמד מאחורי הירי היא רק אחת מכמה שהועלו באמ"ן. אבל עדיין אין מידע מוצק שיכול לאשש הערכה זו או אחרת. אילו היה ליברמן מסייג את דבריו ואומר כי זו הערכתו שלו, ניחא. אך הוא לא עשה זאת. הוא פסק במלוא הסמכות, ודבריו הובנו כמו היו כעובדה מגובת מודיעין. עד כמה שאפשר היה להתרשם, גם ליברמן הבין שטעה. מכיוון שהוא ידוע בעקומת הלמידה הטובה שלו, אפשר להעריך וגם לקוות שזו מעידה חד־פעמית.

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי