• מניית העם: התפיסה היצירתית של ליברמן באשר לתקציב הביטחון

    לפי ליברמן, כל שקל שעובר למערכת הביטחון הוא השקעה כדאית, המניבה תשואה לציבור. ובכל זאת, הסיכויים שכחלון יסכים לדרישתו לתוספת של 4.8 מיליארד שקל קטנים ביותר. וגם: למרות שאיזנקוט עשה לא מעט למען הנשים בצבא, תקרת הזכוכית טרם התנפצה
    25/11/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    מערכת הביטחון דרשה השבוע תוספת לתקציבה, וההפתעה היחידה היא שזה לקח לה כמעט שנתיים. לרגל האירוע כינס שר הביטחון אביגדור ליברמן את הכתבים הצבאיים בלשכתו בקריה בתל אביב, וכדי לשוות תוקף לדבריו הושיב לצדו אלוף מהמטה הכללי ועוד "גורם בכיר" בדרגת תת־אלוף. השניים הציגו מצגות ונתונים שנועדו לחזק את דרישת השר.

    תקציב הביטחון עומד על כ־61 מיליארד שקל ונחלק לשניים: כמחצית ממנו מהווה את תקציב צה"ל (31 מיליארד שקל), והמחצית השנייה מיועדת בין השאר למחקר ופיתוח, משכורות לעובדי משרד הביטחון ויחידות הסמך שלו, תשלום לגמלאים ולנכים ועוד.

    לנתונים אלה יש להוסיף עוד כ־13 מיליארד שקל (3.8 מיליארד דולר בשנה) של כספי הסיוע האמריקאי, שאת רובם יש להוציא לצורכי הרכש בארה"ב. בלי הסיוע האמריקאי תקציב הביטחון מהווה 11.7% מכלל תקציב המדינה. אם נוסיף את כספי הסיוע עולה נתח הביטחון לכמעט 14% מכלל התקציב. אבל לטענת ליברמן, כל הסכומים האלה אינם מספיקים אל מול האיומים החדשים ותרחישי ההסלמה, העימות והמלחמה, בעיקר בסוריה ובלבנון, שעלולים להתפתח בגללם.

    ליברמן. תקציב הביטחון הוא השקעה חברתית | צילום: מרק ישראל סלם

    במשך שנים רבות התנצחו שרי הביטחון והרמטכ"לים עם שרי האוצר, וראש הממשלה התערב במחלוקת ופישר בין הנצים. הרמטכ"לים ושרי הביטחון הפריחו תרחישי אימים, שלפיהם צה"ל לא יוכל להגן על המדינה אם לא יוגדל תקציבו. הגדיל לעשות מנכ"ל משרד הביטחון הקודם דן הראל, שאיים בחוצפה שלא נשמעה כמותה מפי עובד מדינה כי מערכת הביטחון תצא לשביתה אם לא יתקבלו דרישותיה.

    מנגד טענו שרי האוצר לדורותיהם כי מערכת הביטחון בזבזנית, אינה שקופה ומרופדת בשומנים שאין כמותם במגזרים האזרחיים. יתר על כן, שרי האוצר טענו, ובצדק, כי גם רווחה, חינוך ובריאות ותשתיות הם מרכיבים חשובים בביטחונה של אומה ובחוסנה הלאומי.

    כל אותן שנים טענה מערכת הביטחון כי הריטואל השנתי שבו מתחילים המאבקים וכיפופי הידיים הוא עבורה "רכבת הרים". לטענתה, היא תמיד העדיפה להיות מונחית על ידי תקציב רב־שנתי (תר"ש), שיקל עליה לבצע את תוכניות הרכש וההצטיידות, האימונים והכנת הצבא למלחמה. בשלהי 2015 נדמה היה סוף־סוף כי מערכת הביטחון הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. הושג הסכם בין שר הביטחון משה יעלון לשר האוצר משה כחלון, שקבע את תקציב מערכת הביטחון לחמש שנים, עד 2020. הוא כולל גם סעיף המנסח כיצד ובאיזה שיעור יוגדל כל שנה תקציב הביטחון.

    וכך עברו שנתיים של שקט, שאפשרו לרמטכ"ל גדי איזנקוט להוביל רפורמה גדולה בצה"ל, שבמסגרתה הותאמו היכולות ובניין הכוח למציאות המשתנה של המזרח התיכון ולמגבלות התקציב. צה"ל גיבש תוכנית חומש המכונה "תר"ש גדעון". לפי התוכנית קוצץ באופן ניכר כוח האדם בקבע, ואלפים סיימו או עתידים לסיים את שירותם, חטיבות טנקים פורקו, טייסות נסגרו, הוגבר קצב האימונים, שודרגו יחידות טכנולוגיות וסייבר והושבח המודיעין.

    בהסכם יש סעיף המאפשר למשרד הביטחון לתבוע תוספת תקציב במקרה חריג וקיצוני, אם חל "שינוי מז'ורי" במצבה הביטחוני של ישראל. "מאז נחתם ההסכם יש שינוי מהותי ודרמטי", קבע ליברמן השבוע, וכדי לעמוד באתגרים החדשים הוא תובע שיוסיפו למערכת הביטחון 4.8 מיליארד שקל בשלוש השנים הבאות, עד שיפוג ההסכם ב־2020. רבע מהתוספת אמור להגיע מ"הון עצמי" של מערכת הביטחון, בגין התייעלות. אגב, אם כך, מדוע לתבוע 4.8 ולא 3.6 מיליארד שקל?

    כדי להצדיק את דרישתו השתמש ליברמן בנימוקים מקוריים. לדבריו, הבקשה לתוספת אינה "הוצאה" אלא "השקעה שמביאה דיבידנדים". וזאת משום שמערכת הביטחון מספקת למדינת ישראל שקט. 11 וחצי שנים בגבול לבנון, שלוש וחצי שנים בגבול רצועת עזה ויותר מ־40 שנים בגבולות סוריה ומצרים. השקט הזה מחולל הכנסות למשק הישראלי. למשל, שלושה מיליון תיירים ובתי מלון בתפוסה מלאה. בשבוע שעבר, סיפר ליברמן, הוא ניסה להזמין לו ולאשתו חדר במלון שלושה כוכבים בטבריה, ולא מצא חדר פנוי. השקט בגבולות, יחד עם העתקת מחנות צה"ל לדרום, מייצרים גם מקומות עבודה ומביאים לפריחה ולשגשוג באזורי הפריפריה ומעלים שם את הביקוש לדירות.

    בקיצור, לפי ליברמן, מערכת הביטחון היא ברוקר מצוין. כל אגורה שעוברת אליה היא השקעה כדאית המניבה תשואה יפה. ולא רק שאינה פוגעת באזרחים, שעלולים לקבל פחות שירותי בריאות או חינוך, אלא להפך, היא משפרת את מצבם.

    ***

    שר הביטחון היה חסכני מאוד בתיאור הנסיבות "הדרמטיות" שהובילו אותו לדרוש תוספת לתקציב. הוא הסביר כי אינו יכול להרחיב על כך את הדיבור כדי לא לחשוף תוכניות מבצעיות סודיות. הוא רק הדגיש שלוש סיבות:

    • הנוכחות המסיבית של רוסיה בסוריה, שבסופו של דבר הכריעה את המלחמה בדאע"ש ובמורדים וייצבה את משטרו של אסד.

    • מאמצי חיזבאללה ואחרים (חמאס) להתחמש ברקטות מדויקות.

    • ההתחמשות המואצת של איראן, בין היתר בטילים בליסטיים משופרים, וכוונותיה להתבסס בסוריה ("לא נוכל להשלים עם בסיס ימי ואווירי בסוריה, ונעשה את כל מה שצריך לעשות").

    אם נזקק את הנקודות האלה, הרי שצה"ל בהכוונת ליברמן מנסה לגבש תוכניות מבצעיות משופרות, שאמורות להתמודד עם האתגרים החדשים. עם התוכניות הללו נמנות הצטיידות במלאי גדול יותר של טילים מיירטים של "כיפת ברזל", "קלע דוד" (לשעבר "שרביט קסמים") ו"חץ" כדי להגן על העורף מפני מתקפות הטילים המדויקים במלחמה הבאה, אם וכאשר תפרוץ (לא ליברמן ולא בצה"ל מעריכים כי היא בפתח), תוספת של טילי קרקע־קרקע ואולי אף הקמת חיל טילים, כדי לגוון את יכולת האש של צה"ל ולא להסתמך אך ורק על עוצמת ההפצצות של חיל האוויר.

    האתגרים החדשים-ישנים. הבוץ הסורי והמעורבות הרוסית | צילום: יוטיוב

    מנקודות אלה צצה, בין השורות, גם אבחנה אסטרטגית מעניינת. בישראל ויתרו ככל הנראה על הדרישה לנסיגת הכוחות האיראניים ושלוחיהם (חיזבאללה והבריגדה השיעית הבינלאומית) מסוריה ומתמקדים עתה רק בהרחקתם מהגבול בגולן, ובאיומים כי לא יתירו להם לבנות בסיסים אוויריים או ימיים. תובנה חשובה נוספת היא כי בישראל מבינים שכוחות צבא רוסיה יישארו עוד זמן רב בסוריה. אלה הן חדשות רעות וגם מאכזבות, משום שראש הממשלה ושר הביטחון, שניהלו מדיניות "עם הפנים לרוסיה", קיוו שפוטין יגלה יותר הבנה לצורכי הביטחון של ישראל.

    לעומת זאת, החדשות "הטובות" הן שאין למודיעין מידע המצביע על כך כי איראן פורשׂת בסוריה סוללות נגד מטוסים ומערכות אחרות להגנה אווירית. מלאכה זו מתבצעת בידי צבא סוריה, שמתחיל במשימה הלא הפשוטה של שיקום יכולותיו, שתימשך זמן רב.

    כמה כתבים צבאיים אתגרו את שר הביטחון בשאלות נוקבות בנוסח "מה השתנה בעצם? הרי על רוב ההתפתחויות האלה - הרצון של איראן וחיזבאללה לשפר את דיוק הטילים שלהם והתחמשות איראן - ידעתם או הייתם צריכים לדעת לפני שנתיים".

    זה גם מה שטוענים באוצר, ולכן רואים בדרישת ליברמן "שינוי מהותי בהסכם". גורמים באוצר רמזו כי שר הביטחון החליט לתבוע את התוספת בניגוד לעמדת הרמטכ"ל גדי איזנקוט והמטה הכללי, שסבורים כי יש לכבד הסכמים. במשרד הביטחון דחו את הטענה, הגדירו אותה כ"ניסיון שקוף להסיט את הדיון מהמהות" והצביעו על כך שלצדו של ליברמן ישבו שני קצינים בכירים.

    כך או כך, ליברמן החל בדיונים עם שר האוצר וראש הממשלה כדי ללבן את הסוגיה, אך הסיכויים שכחלון יסכים לדרישתו קטנים ביותר. נתניהו ייאלץ להתערב במחלוקת, ועמדתו, אפשר לשער, תושפע גם מהחקירות המתנהלות נגדו, מהאפשרות שיוגש נגדו כתב אישום ומכך שאולי יחליט להקדים את הבחירות לאביב 2018.

    היכן המפקדות?

    לפני כשבועיים הודיע הרמטכ"ל על שורה של מינויים במטה הכללי, ובמרכזם קידומו של מפקד המכללות והגיס הצפוני אלוף תמיר היימן לראש אמ"ן במקומו של אלוף הרצי הלוי, שיפקד על פיקוד הדרום. פרשנים מיהרו לשבח או לבקר את המינוי, לעתים על רקע הטיות אישיות. השר ליברמן סיפר כי לתפקיד היו שלושה מועמדים. לדבריו, כולם ראויים ומתאימים, והרמטכ"ל והוא היו צריכים להכריע, והם הכריעו.

    עד כאן הכל סביר ותקין. אבל מה שצורם הוא שמאז נכנס איזנקוט לתפקידו, לפני שלוש שנים, הוא לא מצא לנכון לקדם שום אישה לדרגת אלוף. ב־70 שנות קיומה של המדינה הוענקה לאישה דרגת אלוף רק פעם אחת. היא ניתנה לאורנה ברביבאי, שמונתה ב־2011 לראש אכ"א (כוח אדם) והשתחררה מצה"ל ב־2014.

    כיום יש בצבא שבע קצינות בדרגת תת־אלוף (לשלוש מהן הוענקה הדרגה ב־2017). רק אחת מהן, היועצת הכספית לרמטכ"ל - תא"ל אריאלה לזרוביץ - משתתפת בדיוני המטה הכללי, אך לא מתוקף דרגתה אלא בשל תפקידה. עוד 32 נשים הגיעו לדרגת אלוף משנה, אם כי מעטות מהן בתפקידי פיקוד ועוד פחות מכך ביחידות קרביות.

    נכון שבתקופת כהונתו של איזנקוט, שתסתיים (אם לא תוארך) בעוד כשנה, הוא עשה לא מעט למען הנשים בצבא. הוא נאבק בלי מורא ומשוא פנים בהטרדות מיניות, בלי לעשות הנחות לקצינים בכירים (ראו פרשת תא"ל אופק בוכריס). הוא לא נרתע מאיומי רבנים וקידם הקמת גדודים מעורבים והצבת נשים בתפקידי פיקוד קרביים. אבל בעידן של העצמת נשים בחברה האזרחית, זה מעט מדי ומאכזב.

    למרות השיפור בדרגים נמוכים, אין די נשים בפיקוד הבכיר בצה"ל | צילום: Shutterstock

    גם בהשוואה למוסד ובעיקר לשב"כ, יש לצה"ל מה ללמוד. בצה"ל משרתים עשרות אלפי קצינים בקבע. במוסד ובשב"כ מדובר בכמה אלפים. במוסד יש כיום שתי נשים בפורום הבכיר ביותר, המכונה רש"א (ראשי אגפים ויחידות), המקבילה של המטה הכללי של צה"ל. אחת מהן, י', היא ראש אגף משאבי אנוש. השנייה, ש', שמונתה לאחרונה לתפקיד ראש אגף ההדרכה, היא בתו של ראש אגף מבצעי לשעבר. זה אכן מרשים יחסית, אך המוסד צריך לצעוד עוד דרך ארוכה כדי שנשים ינפצו את תקרת הזכוכית של גלילות ויפקדו על אגפים מבצעיים (כמו צומת, קיסריה, או אפילו תבל).

    פנייה למוסד לקבל פרטים על תפקידי הנשים בארגון, בלי לחשוף סודות או לפגוע במבצעים, לא נענתה למרבה הצער בתגובה עניינית, אלא בניסוח לקוני: "במוסד יש מפקדות מוכשרות, מובילות ומשפיעות בתחומי המבצעים, הטכנולוגיה, המודיעין והמטה. הן שזורות בכל רמות הפיקוד. בעת האחרונה הושם דגש מיוחד בנושא, ונקבע כי יש להביא לגיוס רב יותר של נשים למוסד ולשלבן בכלל המקצועות".

    עד כמה שאפשר להתרשם, וגם זאת בהסתייגות, משום שאי אפשר היה לקבל את מלוא הנתונים, המצב הטוב ביותר במערכת הביטחון מבחינת מעמד הנשים הוא בשב"כ. כמה מהן הגיעו למעמד ראשי חטיבות (דרגה מקבילה לתת־אלוף בצה"ל) ועומדות בראש יחידות סייבר, טכנולוגיה ומחקר. כרבע מהמנהלים בארגון הן נשים, מדרגת ראש ענף (מקביל לדרגת סגן אלוף), והן עובדות בכל תחומי העיסוק של הארגון - מודיעין, חקירות, מבצעים, סייבר, טכנולוגיה, אבטחה, משאבי אנוש, הפעלה, ייעוץ משפטי ועוד. גם בשב"כ יש מקום לשיפור. כיום אין עדיין אישה שמשתתפת בפורום מטה השירות, שהוא הגוף העליון של הארגון, אך בעבר היו כמה. בבריטניה, למשל, כבר לפני כרבע מאה עמדה סטלה רמינגטון בראש MI5, המקבילה הבריטית של השב"כ.

    מהשב"כ ביקשו להדגיש כי הארגון עם אופיו המודיעיני־מבצעי, "מאפשר לנשים לעבור הכשרה מתאימה ולהתקבל לשורה ארוכה של תפקידים, לדוגמה בעולמות האבטחה, המבצעים, ההפעלה וכו' (שאולי נתפסים כמקצועות גבריים)".

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי