• הג'יהאדיסטים נוהרים: האם סיני הפך למוקד הלחימה של אנשי הג'יהאד?

    בעקבות תבוסות דאע"ש בעיראק ובסוריה הגיעו לאחרונה לסיני מאות לוחמי ג'יהאד מרחבי העולם, שחיזקו משמעותית את ארגון "המדינה האסלאמית" בחצי האי
    12/01/2018 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    השבוע הגישה פרקליטות המדינה כתבי אישום נגד תסנין ורחמה אל־אסד, שתי ישראליות בדואיות בנות 19 מהיישוב לקיה שבנגב. הן חשודות כי נשבעו אמונים לארגון "המדינה האסלמית" (דאע"ש), ותכננו בין השאר לבצע פיגועים באוניברסיטת בן־גוריון ובמכללת קיי בבאר שבע.

    השתיים נעצרו בעקבות חקירת השב"כ שממנה התברר כי ביקרו בלשכת משרד הפנים כדי להוציא דרכונים. מטרתן הייתה לצאת מישראל ולעבור לסיני כדי להצטרף לארגון הג'יהאד המקומי, הקורא לעצמו "המדינה האסלאמית" (מחוז סיני). אין זה מקרה כי הן בחרו בסיני כמחוז חפצן - חצי האי הפך בחודשים האחרונים לאבן שואבת למי שמבקשים להצטרף למלחמת הקודש של דאע"ש.

    לפי מידע ונתונים של מערכת הביטחון, שהועברו גם לשרים בממשלה, הגיעו לאחרונה לסיני מאות לוחמי ג'יהאד מרחבי העולם, שחיזקו משמעותית את ארגון מחוז סיני. הנהירה של הג'יהאדיסטים מגיעה בעקבות תבוסות דאע"ש בעיראק ובסוריה. עשרות אלפי הלוחמים שנותרו בחיים נפוצים לכל ארבע כנפות תבל. רובם חוזרים לארצות מוצאם והופכים לכאב ראש רציני של שירותי הביטחון, החוששים כי הידע המקצועי והניסיון הצבאי שרכשו בשדות הקטל, יחד עם הלהט הדתי שממשיך לפעום בהם, יתועלו לביצוע פיגועים.

    מאות לוחמי ג'יהאד הגיעו לחצי האי | צילום: shuttestock

    במקביל, חלקם ממשיכים להשתוקק ל"אקשן" הצבאי, וסיני מספק להם את הצורך הזה. חצי האי הפך לאחת מזירות הלחימה הפעילות (לצד אפגניסטן, סומליה ותימן), וכך מגיעים אליו לוחמים מנוסי קרבות מפקיסטן, אפגניסטן, סומליה, תימן, צפון אפריקה וגם מהקווקז ומאפריקה.

    האטרקטיביות של סיני לאנשי הג'יהאד נובעת מכמה סיבות. ראשית, מתנהלת בו, בעיקר בצפון חצי האי, לחימה רציפה נגד צבא מצרים וכוחות הביטחון שלה. המשילות של ממשלת קהיר בסיני אינה גבוהה. האזור רחב ידיים, בעל טופוגרפיות מגוונות של הרים גבוהים וחופים ארוכים ומפורצים, ובכך מעניק מקומות מסתור רבים. הנגישות אליו קלה יחסית בשל מיקומו בצומת היבשות אסיה ואפריקה ובין הים האדום לים התיכון. יש בו כלי נשק זולים ובשפע (שמוברחים מלוב, תימן, סומליה וסודן), ויש בו אוכלוסייה שחלקה אוהד את רעיון הג'יהאד ופועל לקידומו. הלוחמים מגיעים לסיני בטיסות דרך קהיר, או מבריחים את הגבול ביבשה דרך סודן, לוב או ירדן, ודרך הים מתימן ומערב הסעודית.

    לפני בואם של הלוחמים החדשים הייתה בקהילת המודיעין הישראלית הערכה שצבא מצרים, בעזרת פעולות צבאיות מתמשכות, הצליח במידה חלקית לצמצם את ממדי הטרור של דאע"ש, וכי מספר לוחמיו התכווץ למאות בודדות. אך עתה מספרם גדל שוב.

    אבל לא רק זאת. מסרטוני וידיאו המופצים ברשתות החברתיות ובאתרים המזוהים עם דאע"ש ניכר השינוי הגדול שעובר על לוחמי סיני. בעבר הם נראו לבושים בגלביות בדואיות מסורתיות, רכובים על טנדרים עם מקלע או חמושים בנשק אישי. מהתיעוד המצולם בשבועות האחרונים הם נראים כמו לוחמים של ממש. הם חגורים באפודים, מצוידים במכשירי קשר, נעים בקבוצות כמו כוח צבאי מאומן ומאורגן, ומבצעים פעולות צבאיות של ממש, כולל ירי מרגמות כריכוך ארטילרי לפני הסתערות, איגוף היעד וירי בטילים נגד טנקים, כמו זה ששוגר בחודש שעבר לעבר מסוקו של שר ההגנה המצרי שביקר באזור. המסוק הושמד, ושני אנשי צוותו נהרגו. אפשר היה לשער רק את עוצמת ההישג התעמולתי אם השר היה נהרג בתקיפה.

    השיפור ביכולת לוחמי סיני נובע מהניסיון הקרבי שרכשו המתגייסים החדשים בעיראק ובסוריה, וכן מהסיוע בהדרכה ובאימונים שהם ממשיכים לקבל מחמאס. להלכה, בגלל הלחץ המצרי (ובשל הפיוס עם הרשות הפלסטינית) חדל חמאס מלקיים שיתוף פעולה עם דאע"ש סיני. אך בפועל, גם אם צומצמו הקשרים, הם נמשכים. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס (שלמעשה שולטת גם בדרג המדיני שרובו יוצא חלציה) ממשיכים לאמן את אנשי סיני ומעת לעת גם מבריחים אותם לרצועה לקבלת טיפול רפואי. "חמאס אינו יכול להתנתק מדאע"ש", אמר לי מקור ביטחוני בכיר המעורה בנושא, "משום שסיני הוא העורף הלוגיסטי שלו. בלי אנשי סיני יתקשה חמאס להחדיר לרצועה נשק".

    למזלה של ישראל, הלהט הלחימתי של דאע"ש בסיני עדיין מכוון כלפי המשטר המצרי. רק במקרים ספורים "נזכר" הארגון בקיומה של ישראל ושיגר לעברה רקטות או פגזי מרגמה. זה קורה לרוב בעקבות תקיפות של חיל האוויר המצרי, וכשמתעורר חשד אצלם כי גם חיל האוויר הישראלי השתתף או סייע לתקיפה, או כאשר יש אירועים גדולים כמו מהומות סביב הר הבית. פרסומים זרים במערב בשנתיים האחרונות מדווחים בעקביות כי המודיעין הישראלי (במיוחד יחידה 8200 של אמ"ן) וחיל האוויר אכן מסייעים לצבא מצרים. האחריות בקהילת המודיעין לגבי סיני משותפת לשב"כ ולאמ"ן.

    ויש עוד זווית אחת לגבי סיני שצריכה להדאיג את ישראל. עד סוף שנת 2016 יצאו כ־60 ערבים ישראלים לסוריה ולעיראק כדי להשתתף בקרבות שם (ב־2017 לא הצטרף אף לא אחד). להערכת גורמי הביטחון, יש כיום כ־20 ערבים ישראלים שהצטרפו לדאע"ש ונמצאים במקומות שונים בעולם, אולי גם בסיני. 13 נהרגו בקרבות בסוריה ובעיראק וכשני תריסרים שבו לישראל, נעצרו והועמדו לדין.

    בשל הקרבה הגיאוגרפית, אם הלחימה בסיני תתעצם, לא מן הנמנע שהדבר יקסום לאותו קומץ ערבים ישראלים צעירים שעדיין מושפעים מרעיון "המדינה האסלמית" נוסח המאה השביעית, וחולמים להצטרף ללחימה.

    החשמל חזר

    השבוע, בעקבות החלטת הרשות הפלסטינית לחדש את התשלומים לחברת החשמל, חידשה ישראל את אספקת החשמל לעזה. אך עזה לא תהפוך לעיר האורות: לרוב האוכלוסייה יתוספו עוד שעתיים של חשמל לאספקה שעומדת כיום על שלוש־ארבע שעות ביממה.

    הקול אומנם היה קולה של הרשות, אך הידיים מאחורי הקלעים היו ידיה של ישראל, שלחצה עליה לקבל את ההחלטה כדי להקל על כשני מיליון התושבים ולמנוע ברצועה אסון הומניטרי. אך עדיין מדובר בצעד קטן: מלבד מצוקת החשמל עזה סובלת גם ממחסור במים, שגם כך אינם ראויים לשתייה, ומתשתיות ביוב וכבישים רעועות.

    המצב הנוכחי הוא תוצאה של שני תהליכים מקבילים: האחד הוא המצור שמטילה ישראל על הרצועה בעקבות השתלטות חמאס ב־2007 בהפיכה צבאית אלימה, וגם כעונש ונקמה על חטיפת גלעד שליט ב־2006. התהליך השני הוא סירובה המוחלט של מצרים להיות אחראית לנעשה ברצועה. בלשון בוטה אפשר לומר כי מצרים אומרת לישראל: הרצועה היא זב"שכם. היא מטילה את בעיות הרצועה לפתחה של ישראל ונועלת, תרתי משמע, את השערים. מצרים מסרבת לכל רעיון או יוזמה לסייע משטחה להקלת המצוקה של תושבי עזה, וסוגרת את מעבר הגבול ברפיח. היא דחתה את הרעיון שהסחורות לעזה יגיעו דרך נמל אל־עריש, ולאחרונה גם סירבה להצעת ג'ייסון גרינבלט, שליחו המיוחד למזרח התיכון של דונלד טראמפ, להקים בסיני, בקרבת הגבול עם עזה, תחנת כוח ומתקן להתפלת מי ים.

    שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ, שמציע זה כמה שנים לקדם תוכנית חשובה למניעת האסון ההומניטרי בעזה, נזכר בשיחה שהייתה לו עם ראש הממשלה אריאל שרון בעקבות החלטתו להתנתק חד־צדדית מהרצועה ולפנות ממנה 7,000 מתנחלים. "תראה מה קרה", סח כץ לשרון, "פינית יהודים ונשארת עם הערבים. עזבנו את עזה אך בפועל לא התנתקנו ממנה. עזה ממשיכה להיות הבעיה שלנו". השיחה הזו התקיימה לפני יותר מעשור, ומאז הבעיה רק הולכת ומחריפה.

    השר כץ, שאינו פחות ימני ואידיאולוגי מכל שר אחר בממשלה, אולי אף יותר מרובם, מעלה שוב ושוב את ההצעה להקים אי מלאכותי. הצעתו, שאותה הוא מכנה "תוכנית אי־פרדות", גורסת שבמרחק מה מהחוף ייבנה אי מלאכותי על שטח של כ־8 קמ"ר (כשטחה של בת ים), שעליו ייבנה נמל ליבוא ויצוא סחורות וכן מחסנים, מרכזים לוגיסטיים, מתקני חשמל והתפלת מים. עם הקמת האי, שבנייתו תימשך כמה שנים והקמתו תמומן בכסף בינלאומי (העלות - כמה מיליארדי דולרים), לא ניתן יהיה עוד לטעון כי ישראל מטילה מצור על עזה.
    בשיחה עם "מעריב־סופהשבוע" מדגיש כץ כי הקמת האי תשמש מנוע צמיחה חשוב לייצובה הכלכלי של עזה ותוכל לתרום למניעת הידרדרות למלחמה נוספת. בכל מקרה, הוא מוסיף כי בתוכנית יש ערובות חזקות לכך שביטחונה של ישראל לא ייפגע. לשם כך תהיה ישראל אחראית על הבידוק הביטחוני של כל הספינות שיוכנסו לרצועה. הבידוק יתבצע בשלושה מעגלי פיקוח. הראשון יהיה של חיל הים, שיוכל לעצור כל ספינה שתפליג לעזה או ממנה ולבדוק את תכולתה, כדי לוודא שהיא לא מבריחה נשק או חומרים אסורים.

    הבידוק השני יהיה בנמל עצמו, ואותו יבצעו מכונות שיקוף ופקחים בינלאומיים שיונחו על ידי ישראל. נקודת בידוק שלישית תהיה בגשר שיחבר את האי ליבשה, וגם שם הפקחים של הרשות הפלסטינית יפעלו בהנחיה ובהכוונה של ישראל.

    בהצעת כץ תומכת כל מערכת הביטחון: צה"ל, השב"כ (אם תנוח דעתו בעניין הבידוק הביטחוני) והמוסד. גם בקבינט יש להצעה תמיכה גדולה. המתנגדים היחידים עד כה היו שרי הביטחון משה יעלון ואביגדור ליברמן. טענתם היא כי אסור לתת פרס לחמאס. עמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אמביוולנטית. הוא מבין את היתרון ברעיון אך חושש, בוודאי בעת הזו, כשהוא מצוי בשיא חולשתו הפוליטית, להתעמת עם ליברמן. הוא גם אינו רוצה לזכות את כץ בהישג פוליטי, לאחר שזה כבר הודיע כי יתמודד על ראשות הליכוד והממשלה לאחר תום כהונת נתניהו.

    כץ ניסה בעבר כמה וכמה פעמים להעלות את הצעתו לדיון והצבעה בקבינט אך תמיד נבלם בידי יעלון, נתניהו וליברמן. הפעם, כשהוא מבין שנתניהו ברווז צולע, הוא נחוש יותר מתמיד להביא את הצעתו להכרעה בקבינט. הדיון יתקיים תוך שבועות אחדים, לאחר שהמטה לביטחון לאומי (מל"ל) יגבש כמה רעיונות וחלופות לפתרון מצוקותיה הכלכליות והחברתיות של עזה. כץ דאג לכך שהמל"ל בראשות מאיר בן שבת הבטיח שרעיון האי־נמל יוכנס להצעה שיניח בפני הממשלה.

    "אנו נמצאים הכי קרוב אי פעם למימוש התוכנית", הוא אומר ומדגיש כי "המצב בעזה חמור. אנו מצליחים לחשוף מנהרות. חמאס מאבד נכסים, מצוי במצוקה ובבידוד. יש סימנים לכך שאנו מתקרבים לעימות נוסף. תוכנית האי־היפרדות יכולה למנוע מלחמה ולהעניק לישראל דיבידנדים מדיניים רבים בעולם ובאזור".

    סוגיית האבטחה

    על יאיר נתניהו נאמר כבר כמעט הכל: על גסות הרוח, שפת הביבים, החפצת נשים, צריכת אלכוהול וזנות. אך מעט מאוד, אם בכלל, נכתב על תוצר הלוואי החמור של הפרשה. ההקלטה בסתר, ככל הנראה על ידי הנהג. לא כאן המקום לדון בשאלה אם בנו של ראש הממשלה ראוי לאבטחה קבועה או שמא, כפי שאמר ראש השב"כ הקודם יורם כהן, ניתנה לו אבטחה זמנית על סמך איומים על חייו. אך מרגע שנקבע שיש לאבטחו, על המאבטחים והנהגים להתייחס אליו כאל אישיות מאובטחת ואל עצמם כמחויבים לשמירה מוחלטת של סודיות.

    יאיר נתניהו, בניגוד לאביו, אינו מאובטח על ידי היחידה לאבטחת אישים של השב"כ, שאחראית על אבטחת שבעה אישים ("סמלי שלטון"): נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ, נשיא בית המשפט העליון, יו"ר הכנסת ויו"ר האופוזיציה. כל יתר האישים מאובטחים על ידי קציני הביטחון של משרדיהם, על פי ההכוונה המקצועית של השב"כ. לפיכך את יאיר נתניהו מאבטחים אנשי יחידת "מגן" של משרד ראש הממשלה.

    במסמך הקוד האתי של השב"כ נכתב כי עובד שירות "ימלא את תפקידו תוך הקפדה על חשאיות ולא יחשוף את המידע המצוי ברשותו, אלא לצורך מילוי תפקידו". המשפט הזה הוא עקרון ברזל שצריך לחייב את כל המאבטחים, בין שהם של השב"כ ובין שלא. עליהם להיות שקופים. כמו רהיטים. זה מתחייב מתוקף תפקידם. גם אם היא אינה מוגדרת כך, זו משרת אמון. בלי הקפדה על שמירת סוד ועל דיסקרטיות מרבית, אין אמון בין המאבטח למאובטח. היו בעבר לא מעט מקרים שבהם אישים מאובטחים נמלטו ממאבטחיהם ולא שיתפו עמם פעולה, כדי שאלה לא יידעו עם מי נפגשו. ובלי אמון, לא יוכל המאבטח לבצע את עבודתו.

    למרבה הצער, בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה שבה מאבטחים, מסיבה זו או אחרת, מחללים את עבודתם, פוגעים באמון שניתן בהם וחושפים בתקשורת סודות מעבודתם, וגרוע מכך, של המאובטחים. זה קרה בעבר אפילו עם ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ אברהם רותם, שחיבר ספר על עבודתו וביקש לפרסם בו פרטים שנחשף אליהם במהלך עבודתו עם שרים. בסופו של דבר הוא נאלץ למחוק כמה קטעים מספרו.

    גם היחידה המטכ"לית לאבטחת אישים של המטכ"ל (המאבטחת קציני צבא, כולל את הרמטכ"ל) נחשפה לציבור בנסיבות שליליות, כאשר לפני כעשור וחצי נתגלע סכסוך שבו הוטחו האשמות בין אנשי היחידה, והדיו הגיעו לתקשורת. אולי המקרה החמור ביותר קשור למאבטחיו של שר התיירות לשעבר סטס מסז'ניקוב, שמרצה עונש מאסר על הפרת אמונים ומרמה. כמה ממאבטחיו סיפרו לעיתונאים על מעשיו לאחר שעות העבודה. וזה קרה כעת עם בנו של ראש הממשלה. זו תופעה מכוערת שמובילה למדרון חלקלק, אם לא יושם לה קץ.

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי