• לוקח את הזמן: מדוע מחכה השר אלקין עם הכנסת הבקבוקים המשפחתיים לחוק הפיקדון?

    השר להגנת הסביבה לא ממהר לקבל החלטה - אך לא בטוח שמאחורי ההתמהמהות עומדים שיקולים סביבתיים. וגם: איך יכול להיות שבישראל בשנת 2018 יש יישובים שלמים ללא שמות רחובות?
    25/01/2018 | אביב לביא

    זאב אלקין, השר להגנת הסביבה, הוא מרואיין מנוסה שיודע להטביע סוגיות לא נעימות במלל אינסופי, אבל הריאיון שלו בגל"צ על הרחבת חוק הפיקדון היה מביך. אלקין התבקש להסביר מדוע הוא כל כך מתמהמה עם ההכרעה על הרחבת חוק הפיקדון כך שיחול גם על הבקבוקים הגדולים, המשפחתיים, של 1.5 ליטר. מכיוון שהשר מבושש לקבל החלטה, הוגשה עתירה לבג"צ על ידי חברת אסופתא, שמנסה לנגוס בנתח השוק של יריבתה המושבעת אל"ה.

    אלקין טען שהוא מנוע מלהכריע בנושא, משום שעדיין אין בידיו נתונים מוסמכים באשר להיקף המיחזור הנוכחי של הבקבוקים הגדולים. אם יתברר שהם ממילא ממוחזרים בהיקפים גדולים, הוא אמר, לא יהיה צורך להכניס אותם תחת כנפי החוק. כפי שכתבתי כאן לפני כשנה, התברר שיש פער גדול בין המספרים הוורודים שהוצגו בשנים האחרונות על ידי אל"ה, התאגיד ששייך לחברות המשקאות, לבין המציאות. כדי להבין עד כמה גדול הפער, אלקין הזמין בדיקה. רק שהבדיקה לוקחת זמן. כמה זמן? המון זמן. עד מתי? לא ברור. האם שר לא יכול לקצוב לוח זמנים לסיום הבדיקה שהזמין? יכול. אבל עושה רושם ששום דבר לא בוער לו.

    אז אלקין הצהיר שהוא ממתין לתוצאות הבדיקה, אבל גם הודה שנטיית ליבו היא להימנע מהרחבת חוק הפיקדון, על אף שברור בעליל שהאינטרס הסביבתי מכתיב יותר פיקדון ויותר מיחזור. ולמה הוא מתנגד? בגלל יוקר המחיה. הוא חושש שהטלת פיקדון על הבקבוקים המשפחתיים תגרור העלאת מחירים שתפגע בכיסם של הצרכנים, רבים מהם נמנים עם השכבות החלשות והמגזר החרדי מרובה הילדים.


    יכנסו או לא יכנסו? הבקבוקים המשפחתיים | צילום: shutterstock

    הדאגה של אלקין ליוקר המחיה נוגעת ללב, אבל חבל שהיא גורמת לו לפגוע לא רק בסביבה - אלא גם בבריאותם של ישראלים רבים, בעיקר ילדים. משקאות ממותקים עתירי סוכר פוגעים בשיניים ותורמים להשמנה ולמגפת הסוכרת. את מה שהם חוסכים על הבקבוקים, הצרכנים (והמדינה) צריכים להוציא על טיפולי שיניים ותרופות. לפי ההיגיון של אלקין, צריך גם להוזיל את הסיגריות. למה לא להקל על המעשנים?

    בשנים האחרונות מתחדדת ההבנה שסביבה ובריאות הולכות ביחד. והנה מתברר, שגם פגיעה בסביבה ופגיעה בבריאות צועדות יד ביד, וכמה מוזר שהשר להגנת הסביבה הוא זה שמוביל אותן. נותר רק לקוות שתוצאות הבדיקה - אם וכאשר תסתיים - יהיו כה חד משמעיות, שלאלקין לא תהיה ברירה, אלא לקבל החלטה על הרחבת חוק הפיקדון. או שבג"צ יורה על זה קודם.

    טיפת מזל

    כשאחמד, תושב אום אל־פאחם, הגיע לאירוע בעיר, ניגש אליו מכר, תחב לידו מעטפה ואמר "אני חושב שזה בשבילך". כשאחמד פתח את המעטפה, חשכו עיניו: משרד עורכי דין מודיע לו בשם עיריית רמת גן כי עליו לשלם מיידית קנס בסך 2,430 שקל, אחרת הוא צפוי לביקור של מעקלים בביתו. מה לתושב אום אל־פאחם ולעיריית רמת גן? דו"ח חנייה. לטענת העירייה, לפני תשע שנים (2009) אחמד חנה בעיר שלא כחוק, קיבל דו"ח חנייה על סך 100 שקל, אך עד היום לא שילם אותו. עם השנים - והקנסות, הריביות ושכר עורכי הדין - הסכום גדל כמעט פי 25. מי אמר שאין צמיחה במשק?

    עקומת הגידול המרהיבה של קנסות על ציר הזמן היא נושא לדיון נפרד, אבל כאן המוקד הוא אחר: אחמד מעולם לא קיבל את הדו"ח. הסיבה: עיריית רמת גן, מבחינתה כדין ובהתאם לנוהל המקובל, שלחה אותו לפי כתובתו הרשומה במשרד הפנים - שכונת אל באטן 0. בלי שם רחוב. בלי מספר בית. הסיבה פשוטה: באום אל־פאחם - עיר ואם בישראל עם כ־55 אלף תושבים - גם ב־2018 לרחובות רבים אין שמות ולאזרחים אין כתובות. כששולחים דבר דואר לכתובת שכונת אל באטן 0, הוא יכול להגיע לאלפי אנשים שמתגוררים בשכונה, ושזו הכתובת שמופיעה לצד שמם במרשם האוכלוסין. כדי שהוא יגיע לאדם הנכון צריך הרבה מזל. לאחמד לא היה מזל.

    ליד המכולת

    הבלגן הזה איכשהו עבד בימים שבהם היישובים הערביים הגדולים עדיין היו כפרים, שבהם כולם הכירו את כולם. כיום, כדי לקבל חשבונות ודברי דואר מגורמים, כמו חברת החשמל והעירייה, התושבים נטולי הכתובת מחזיקים תיבת דואר ונותנים את המספר שלה לגוף הרלוונטי. רק שאם מדובר בגוף שהם לא מקבלים ממנו דואר באופן סדיר - כמו עיריית רמת גן - אין לשולח דרך לדעת את מספר תיבת הדואר המבוקש, והצרות מתחילות. לפי בדיקה של עמותת סיכוי, כ־40% מהפריטים שמגיעים לסניף הדואר באום אל־פאחם מוחזרים לשולח לאחר ניסיון כושל לאתר את הנמען. ואום אל־פאחם, למען הסר ספק, לא לבד. זה המצב ביישובים רבים במגזר הערבי, שמעולם לא עברו מיפוי מסודר. כשמגיע מבקר מבחוץ, הוראות ההגעה שהוא מקבל מתבטאות בדרך כלל ב"אחרי המסגד תיקח ימינה ושם ליד המכולת".

    החדשות הטובות הן שהמחדל הזה נמצא בימים אלה בתהליך של טיפול. שר השיכון והבינוי יואב גלנט דוחף, מרכז המיפוי הארצי, הרשויות הערביות ומשרד הפנים משתפים פעולה ולאט לאט - אולי לאט מדי - רחובות מתחילים לקבל שמות, ובתים זוכים במספרים. באום אל־פאחם אמורים בחודשים הקרובים להשלים את תהליך קריאתם בשם של כ־200 רחובות. עדיין יש שמות שנמצאים במחלוקת פוליטית, ועדיין יש לא מעט ביורוקרטיה לצלוח, אבל אם להיות אופטימיים, בעתיד הלא רחוק רוב האזרחים הערבים בישראל יוכלו לקבל דו"ח חנייה בזמן ולא באיחור של עשר שנים עם קנס של אלפי אחוזים.

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי