• חוק יסוד העמימות: ישראל מתנגדת להפצת נשק גרעיני; על-ידי אחרים

    הכנסת העבירה החודש את "החוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית", אך בפועל אין שינוי במדיניות הגרעין של ישראל • האם ישפיע מינויו של מייק פומפאו למזכיר המדינה על ההסכם עם איראן? • ובביקורו בארה"ב ביקש נתניהו: אל תגרענו את סעודיה
    17/03/2018 | יוסי מלמן, סופהשבוע
    הכותרת הייתה מרשימה ומבטיחה: ב־7 במרץ קיבלה הכנסת את "החוק למניעת הפצה ומימון של נשק להשמדה המונית". בכך לכאורה מצטרפת ישראל למשפחת המדינות בעולם ששמו להן למטרה להילחם בהפצה (פרוליפרציה) של נשק להשמדה המונית - כימי, ביולוגי ובראש וראשונה גרעיני. זה נשמע כמעט כמו חזון אחרית הימים. ישראל, שמיוחסים לה מימון, ייצור והחזקה של נשק גרעיני, מצהירה באמצעות החוק כי היא מתנגדת להפצת כלי נשק להשמדה המונית ולמימונם.

    אבל כפי שכתב לי עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, השמחה מוקדמת מדי. בין שאר עיסוקיו ומתוקף תפקידו, עוקב יקיר אחר החוקים שמחוקקת הכנסת ותקנות של משרדי ממשלה המתפרסמים ברשומות. עיון מדוקדק יותר בסעיפי החוק מגלה כי הוא אינו חל על אזרחי ותושבי ישראל, כולל ישראלים תושבי השטחים, וגם לא על תאגיד שמרכז פעולתו בישראל. הוא חל אך ורק על גורם זר שמועצת הביטחון של האו"ם הכריזה שהוא מסייע למדינת חוץ, או לארגון שפועל במדינת חוץ, בהפצה ובמימון של נשק להשמדה המונית. החוק הזה מזכיר את הבדיחה על המורה שמודיע להורים שבנם עלה כיתה, אך לא בבית ספרו.

    ישראל נגד גרעין; של אחרים | צילום: Shutterstock

    בפועל, מדיניות הגרעין של ישראל אינה משתנה. היא ממשיכה להיות אותה מדיניות "עמומה", שלפיה ישראל אינה מכחישה אך גם אינה מאשרת שיש בידיה נשק גרעיני. המדיניות גובשה ונוסחה בראשית שנות ה־60, עוד לפני שייצרה ישראל - כך על פי פרסומים זרים - את פצצת הגרעין הראשונה שלה. היא מתקיימת מאז ועד היום ומבוצעת בידי כל הממשלות, שמאל וימין כאחד.

    לדעתי, מדובר במדיניות נבונה, ואולי באחת ההחלטות האסטרטגיות הטובות ביותר שקיבלה ישראל אי־פעם. היא מאפשרת לה ליצור הרתעה ובמקביל להדוף לחצים להתפרק מנשקה מצד בנות בריתה במערב, במיוחד ארה"ב. לפי ההערכות האחרונות של גורמי מודיעין במערב ושל מכוני מחקר, לישראל מלאי גדול של פצצות מכל הסוגים - פלוטוניום ואורניום. לפי אותם פרסומים, לישראל יש גם אמצעי שיגור. אלה כוללים טילי קרקע־קרקע מדגם יריחו, שטווחם, לפי הערכות שונות, הוא כ־4,000 ק"מ, וטילי שיוט שיכולים להיות משוגרים מצוללות וממטוסים.

    לפי הפרסומים הזרים הרבים, במשך עשרות בשנים נמנית ישראל עם שמונה המדינות שיש בידיהן נשק גרעיני: ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, הודו, פקיסטן וקוריאה הצפונית. כולן הצהירו על כך ואף ערכו ניסויים לבדיקת הנשק שברשותן. יוצאת הדופן ברשימה היא ישראל, שכאמור אינה מאשרת כי ברשותה נשק גרעיני. ככל הידוע, היא גם לא ערכה ניסוי גרעיני עצמאי. בעבר דווח פעמים רבות על הבזק מסתורי מעל האוקיינוס ההודי, שנקלט ב־1979 בלווייני ריגול אמריקאיים, ויוחס לניסוי גרעיני משותף לדרום אפריקה של משטר האפרטהייד ולישראל.

    פאהד עזיז, סגן שר החוץ של דרום אפריקה בתקופת פוסט האפרטהייד, בזמנו של הנשיא נלסון מנדלה, אישר לי ב־1997 בראיון ל"הארץ" כי זה אכן היה הגורם להבזק. אחר כך, כשהתעוררה סערה תקשורתית ובינלאומית, חזר בו מדבריו. בדיקות של ועדות רשמיות מטעם הממשל בארה"ב לא הצליחו לאשש טענה זו ולהגיע למסקנה חד־משמעית.

    האמנה הישראלית

    קשה לדייק במספרם של כלי הנשק שיש למדינות שאינן מצהירות עליו, ולכן החישוב המקובל הוא של כמות החומר הבקיע (פלוטוניום ואורניום) שאותה מדינה מייצרת. לפי פרסומים זרים, התפוקה של הכור הגרעיני בדימונה, שבו מיוצר החומר הבקיע, היא 50 מגה־ואט, אף שהושמעו הערכות כי ישראל הצליחה להגדיל את תפוקתו ל־75 מגה־ואט.

    מכאן הגיעו מומחים בעולם למסקנה כי לישראל יש מלאי של בין 80 ל־200 ראשי חץ גרעיניים. על סמך תיאוריו של טכנאי הגרעין מרדכי ואנונו, מומחים בריטיים שאיתם התייעץ העיתון "סאנדיי טיימס" ב־1985 הגיעו למסקנה כי לישראל היו כבר אז 200 פצצות. זה מציב אותה ככל הנראה במקום השישי ברשימה, לפני הודו, פקיסטן (שמאיצה לאחרונה את כושר ייצור הנשק הגרעיני שלה) וקוריאה הצפונית.

    על פי אמנות בינלאומיות, חמש המעצמות (שהן גם החברות הקבועות במועצת הביטחון ובעלות זכות וטו) רשאיות להחזיק בנשק גרעיני. כל השאר חייבות להתפרק ממנו, אלא אם הן אינן חתומות על האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT). מסיבה זו ישראל לא הצטרפה לאמנה ומסרבת לעשות זאת. גם הודו ופקיסטן אינן חתומות על האמנה, ואילו קוריאה הצפונית פרשה ממנה. רק שלוש מדינות - דרום אפריקה, אוקראינה וקזחסטן - הסכימו להתפרק מרצונן מהנשק הגרעיני שהחזיקו.

    ישראל גם לא חתמה על האמנה נגד נשק ביולוגי (BWC). לפחות בשני מקרים יוחס למוסד שימוש ברעלים במבצעי חיסול. ב־1997 בניסיון ההתנקשות בירדן בחאלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של חמאס, וב־2010 נגד בכיר החמאס מחמוד מבחוח בדובאי. לפי הפרסומים, כלי הנשק הביולוגיים פותחו ויוצרו במכון הביולוגי בנס ציונה. לעומת זאת, ישראל חתמה על האמנה נגד נשק כימי (CWC), אך לא אשררה אותה. ישראל גם חתומה על אמנות למניעת ניסויים גרעיניים.

    תיעוד לכאורה של מחסלי מבחוח בדובאי | צילום: יוטיוב

    במשך עשרות שנים לוחצות מדינות ערב, ובראשן מצרים, שלאחרונה הורידה פרופיל בעניין זה, כי ישראל תתפרק מנשקה הגרעיני. יוזמות של ארגונים בינלאומיים, בהם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), להפוך את המזרח התיכון לאזור חופשי מנשק גרעיני, נתקלו תמיד בהתנגדות של ישראל, אם כי זו התנגדות מנומקת ומשכנעת.

    העמדה הרשמית, כפי שמכריזים עליה במשך שנים מנכ"לי הוועדה לאנרגיה אטומית (כיום מכהן בתפקיד זאב שניר) בוועידות סבא"א בווינה, היא כי ישראל אינה מתנגדת באופן גורף לכונן מזרח תיכון נקי מנשק גרעיני, אך יש לה תנאים מקדימים לכך. אלה כוללים דרישות לפירוז המזרח התיכון מכל כלי נשק להשמדה המונית, כולל כימי וביולוגי, ושכל מדינות האזור, כולל איראן, יכירו בה ויחתמו עמה על הסכמי שלום, שיכללו גם הסדרי ביטחון. ובכלל, שואלת ישראל, איך מגדירים את גבולות המזרח התיכון? האם פקיסטן אינה צריכה להיכלל בו? עמדה זו של ישראל זוכה לגיבוי מלא מארה"ב, כך שהסיכוי שבמציאות הקיימת וגם בעתיד הנראה לעין יוקם אזור חופשי מנשק גרעיני, שיכלול את ישראל, שואף לאפס.

    אבל ישראל אינה מסתפקת בהדיפת הלחצים להתפרק מנשקה הגרעיני. היא גם עיצבה מדיניות יזומה, שתכליתה למנוע ממדינות באזור להצטייד בנשק גרעיני או אפילו בתוכנית גרעין שתעניק תשתית וידע שיאפשרו להן בעתיד לפתח ולייצר נשק כזה.

    המדיניות, שנוסחה על ידי ראש הממשלה מנחם בגין, גורסת שאסור לישראל לאפשר לשום מדינה במזרח התיכון להצטייד בנשק גרעיני. מדיניות זו, שאפשר לכנותה "דוקטרינת בגין", היא שהובילה אותו להחלטה על תקיפה והשמדה של הכור הגרעיני בעיראק על ידי חיל האוויר ביוני 1981.

    ניתן להניח כי מאותם מניעים הורה ראש הממשלה אהוד אולמרט, בגיבוי הדרג הביטחוני והרמטכ"ל גבי אשכנזי, להשמיד את הכור הגרעיני בסוריה בספטמבר 2007. בניגוד לתקיפה בעיראק, ישראל לא הודתה כי היא שעומדת מאחורי הפעולה, אף שכולם בעולם סבורים כך.

    קים ג'ונג־און תחילה

    מסיבות דומות פועל ראש הממשלה בנימין נתניהו לסכל את תוכנית הגרעין של איראן. נתניהו ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק יצאו שוב ושוב בהצהרות שנשמעו כאילו הם מתכוונים לתקוף את אתרי הגרעין שלה ("כל האופציות על השולחן"), ואף נקטו מהלכים צבאיים (אימונים קדחתניים של חיל האוויר) ומודיעיניים (איסוף והפצת מידע) שתכליתם היה לחזק רושם זה.

    כותב שורות אלה סבר וסובר גם כעת, שבעצם הם לא התכוונו להורות לחיל האוויר לפעול נגד איראן. לכל היותר הם תכננו ושקלו מהלכים שתכליתם הייתה לגרום לארה"ב לעשות זאת. גישתם, במיוחד של נתניהו, דחפה את ארה"ב ואת הקהילה הבינלאומית כולה להטיל עיצומים כואבים על איראן. אלה היו מלווים, לפי פרסומים זרים, במבצעים חשאיים ביוזמת ראש המוסד מאיר דגן ומחליפו תמיר פרדו, שכללו התנקשויות במדעני גרעין ופעולות חבלה ויירוט בציוד שיועד לתוכנית הגרעין של איראן. "חבילת האמצעים" השיגה את מטרתה והכניעה את איראן, שנאלצה להסכים למו"מ עם חמש המעצמות הגדולות וגרמניה.

    אבל בניגוד לעמדת ראשי מערכת הביטחון, נתניהו לא הסתפק בהישג שיכול היה לזקוף לזכותו. הוא המשיך לאיים בתקיפה צבאית ובטרפוד כל הסכם. עמדתו זו, בסופו של דבר, דחפה את ממשל אובמה להאיץ את המו"מ עם איראן ולהגיע עמה להסכם כמעט בכל מחיר. הכל מסכימים שמדובר בהסכם שיכול היה להיות טוב יותר. הרבה יותר.

    ההסכם, שנחתם ביולי 2015 ותקף לעשר שנים, צמצם את תוכנית הגרעין של איראן והרחיק אותה בכתשעה חודשים מהיכולת להרכיב את פצצת הגרעין הראשונה שלה. הדאגה של נתניהו בהחלט במקומה. בהסכם יש לא מעט חורים ופתחי מילוט שיאפשרו לאיראן, בתום תפוגתו, להעשיר אורניום כאוות נפשה וללא כל הגבלה, ולהציבה על סף היכולת להרכיב נשק גרעיני. אך הוא יכול להאשים בכך רק את עצמו, בשל המהלכים השגויים שהחל לבצע משלב מסוים, כולל הניסיון לפעול מאחורי גבו של אובמה, ללכת לקונגרס ולמנוע את אישור ההסכם.

    אבל המזל כנראה משחק לידי נתניהו. עוד בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות, וביתר שאת מאז נכנס לבית הלבן, דונלד טראמפ מבקר את הסכם הגרעין ומאיים לבטלו אם לא יוכנסו בו שינויים משמעותיים עד חודש מאי. עמדה זו קיבלה חיזוק השבוע כאשר הנשיא פיטר את מזכיר המדינה רקס טילרסון ומינה במקומו את ראש ה־CIA מייק פומפאו, שמינויו נתפס בוושינגטון כצעד לקראת הקשחת המדיניות האמריקאית כלפי איראן. טילרסון התנגד לביטול ההסכם או לשינוי שלו, ואילו פומפאו, עוד בהיותו חבר קונגרס מקנזס, ביקר ותקף בחריפות את ההסכם, וכינה אותו "אסון". לאחר ניצחון טראמפ ועוד בטרם מונה לראשות ה־CIA, צייץ פומפאו בחשבון הטוויטר שלו כי הוא מייחל "לביטולו של ההסכם המזיק הזה".

    מייק פומפאו | צילום: Gage Skidmore

    ישראל גם מנסה לשכנע את ממשל טראמפ שלא למכור לערב הסעודית כורים גרעיניים להפקת חשמל. נתניהו העלה את הסוגיה בשיחותיו בשבוע שעבר בוושינגטון. החשש הוא שאספקה כזו תסייע למדינה להקים תשתית מדעית־טכנולוגית בתחום הגרעין, שאולי תוביל בעתיד לייצור נשק גרעיני.

    החתירה של סעודיה להתגרען היא תוצאה של ההסכם עם איראן והחשש שלה מפני שאיפות ההתפשטות שלה. ספק אם אפילו טראמפ ייעתר לבקשת נתניהו. אחרי הכל, הממלכה היא בת ברית של וושינגטון ושוק חשוב למכירות נשק וכעת גם כורים גרעיניים.

    אבל לצמד טראמפ־פומפאו יש כעת ההזדמנות להוכיח שפיהם ולבם שווים בכל הקשור לאיראן, אף שזו משימה לא פשוטה. על הסכם הגרעין חתומות גם רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה. כולן מתנגדות לביטולו. אולי בסופו של דבר יסכימו להכניס בו כמה שינויים קוסמטיים. אם ארה"ב תפרוש מההסכם ותחדש את העיצומים הכלכליים על איראן, ספק רב אם השאר ילכו בעקבותיה. מה עוד שאיראן, שמתנגדת לשינוי בהסכם, כבר הזהירה כי אם ארה"ב תפרוש ממנו, היא תלך בעקבותיה ותחדש את פיתוח תוכנית הגרעין.

    רבות גם תלוי בשאלה מה יהיו תוצאות המפגש ההיסטורי, הראשון מסוגו (אם בכלל יצא אל הפועל) בין טראמפ למנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג־און. לקוריאה הצפונית, שבנתה עבור סוריה את הכור הגרעיני, יש נשק גרעיני שבו היא רואה תעודת ביטוח להישרדות המשטר. אם ועידת הפסגה תצליח וקוריאה הצפונית תסכים להתפרק מנשקה הגרעיני (ואף מומחה לא מאמין בכך), או אם רק תסכים להקפיא את המשך ייצורו, יגברו הסיכויים שניתן יהיה לאלץ את איראן שוב להיכנע ולקבל הגבלות נוספות, עמוקות יותר, על תוכנית הגרעין שלה.

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי