• יבשת האפשרויות הבלתי מוגבלות

    בפעם הראשונה עומדות מדינות אפריקה בעמדת כוח מול העולם. עם ביקוש עצום להשקעות ופוטנציאל צמיחה גדול, יכולים מנהיגי היבשת לבחור בין המערב ובין סין. באמצע נמצאת ישראל, שהידוק הקשרים שלה עם אפריקה הפך לאינטרס מרכזי
    10/04/2017 | דוד ליפקין ויובל בוסתן

    בצהרי 1 במרץ עצרה שיירה של רכבי שרד שחורים בפינת הרחובות קרליבך והחשמונאים בתל אביב. אל המדרכה שבקדמת בניין איגוד לשכות המסחר יצא גבר גבוה, כהה עור, בחליפה מהודרת, ולצדו שומר ראש לבוש מדי שרד זרועי מדליות ועיטורים. מאחורי השניים התקבצו עוד כעשרה גברים ונשים מכובדים. כל עוברי האורח ברחוב עצרו ובהו במחזה יוצא הדופן, לצלילי עבודות הקידוח הרמים של הרכבת הקלה. 

    המכובדים היו נשיא זמביה אדגר צ'אגווה לונגו, שישה משרי ממשלתו ומשלחת של ראשי סוכנויות ממשלתיות ואנשי עסקים. הם הגיעו לביקור ראשון בארץ, בתקווה לגייס השקעות ישראליות, שיעזרו לזמביה להיחלץ מהמשבר הכלכלי הקשה שבו היא נמצאת בשל נפילת מחירי הנחושת - משאב הייצוא העיקרי שלה.

    הרומן עם זמביה, מדינה של 16 מיליון תושבים בדרומה של יבשת אפריקה, החל עוד לפני כשנה, זמן קצר לאחר בחירתו של לונגו לנשיאות, אז נפתחה לראשונה בארץ שגרירות זמביה. היקף הסחר בין המדינות מצומצם למדי ומגיע כיום לכמה מאות מיליוני דולרים בשנה, אך נראה כי לונגו יוצא מגדרו כדי שהמספרים הללו יגדלו באופן משמעותי. במפגש עם אנשי עסקים ישראלים, שארגנו מכון הייצוא, איגוד לשכות המסחר ולשכת המסחר ישראל־אפריקה, הבהיר לונגו כי יזמים ישראלים מוזמנים להשקיע בארצו בשותפות עם גורמים מקומיים או באופן עצמאי, וכי הוא עצמו עמל כדי להסיר חסמים בירוקרטיים,
    שיקלו על יזמים לפעול בארצו. "זמביה היא שער כניסה לשוק גדול של מדינות בדרומה של אפריקה", אמר, מדובר בשוק של עשרות מיליוני איש. את דבריו חיזקו השרים, שציינו זה אחר זה, כיצד יכולה ישראל לעזור בשיפור התעשייה, החקלאות, התחבורה ושוק המים בזמביה. 

    אמנם הביקור היה אטרקציה יוצאת דופן עבור עוברי האורח התל אביבים, אך הוא בהחלט איננו מאורע חריג - למעשה, הוא משקף את הרוח החמימה שנושבת בימים אלה מדרום, לכיוונה של ישראל.

    וישראל איננה היחידה שחווה את החיזור האפריקאי, אשר איננו מגיע במקרה. הוא ביטוי
    לשינויים עמוקים המתחוללים ביבשת השחורה, הנמצאת בעיצומה של מהפכה.

    נתניהו עם נשיא קניה בביקורו באפריקה ביולי האחרון | צילום: קובי גדעון, לע"מ

    הפלישה הסינית
    כשחושבים על אפריקה, מדמיינים בדרך כלל מלחמות אזרחים, מיליציות מקומיות או פקידי
    ממשל מושחתים עד היסוד, המשרתים את עצמם, או מנהיגים שלא יהססו לבצע פשעי מלחמה כדי לשמור על כיסאם. התדמית הזו התקבעה בשנים של המאבק בקולוניאליזם האירופי, והיא אמנם עדיין משקפת את המציאות בכמה ממדינות היבשת, אך מדינות אחרות עברו התפתחות משמעותית. ממוצע העימותים באפריקה עדיין גבוה מזה העולמי, אך היכולת של מדינות האזור להתערב ואף ליישב סכסוכים במדינות שכנות השתפרה דרמטית בעשור האחרון. במילים אחרות - ישנה מחויבות ברורה באזור לשמירה על הסטטוס־קוו והכרה בחשיבות שלו להמשך הצמיחה הכלכלית ביבשת.

    המחויבות הזו קריטית כדי למשוך משקיעים זרים ליבשת הצמאה להשקעות ולפיתוח. הדלק של הצמיחה הכלכלית הם אוצרות הטבע האדירים שבהם התברכה היבשת - מנפט, דרך אבני חן ומינרלים ועד תוצרת חקלאית רבה. יחד עם זאת, התלות במשאבי הטבע האלה היא גם נקודת החולשה של הכלכלות האפריקאיות, אשר נפגעו קשות מהצניחה במחירי הסחורות. כך למשל, כלכלות אנגולה, ניגריה ודרום אפריקה ספגו מכה קשה בשל ירידת מחירי הנפט. ניגריה ואנגולה, למשל, זקוקות שמחירי הנפט יעלו לרמה של 70 ־ 60 דולר לחבית כדי שהמצב הכלכלי ישתפר.

    עד אמצע העשור הקודם יועדה הסחורה האפריקאית ברובה לארה"ב ולמדינות אירופה.
    מצב עניינים זה היה אופטימלי, כמובן, עבור המעצמות המערביות ומנע מהמקומיים יכולת
    מיקוח כלשהי. כניסתה של סין טרפה את הקלפים, והיא התקבלה בזרועות פתוחות כמעט בכל מדינות היבשת. מדוע? התשובה הופכת ברורה אם בוחנים את האפשרויות בעיניים מקומיות: הבחירה היא בין האירופאים, שלהם לא שכחו את זוועות הקולוניאליזם, האמריקאים, שמדברים פיתוח אבל מתנים קשרים לא אחת ברפורמות ליברליות, והסינים, שפשוט באים עם פנקס פתוח ושואלים לפקודת מי לרשום את השיק. כך, בתוך שנים
    ספורות פירקה סין מאזן כוחות של עשרות שנים והפכה לשותפת הסחר הגדולה של היבשת, כשהיא מותירה מאחור את כולם.

    מתוך רצון להבטיח את השקעותיה גם במקרה של חוסר יציבות שלטונית במדינות היבשת,
    הציגה סין מודל שעקף לחלוטין את המעורבות של המקומיים, כשכללה בעסקאות שעליהן חתמה, השתלטות על כל שרשרת האספקה, באופן שהותיר למקומיים תפקידי פועלים בסיסיים בלבד. כך למשל, בקונגו הסינים חפרו את המכרות, סללו את האוטוסטרדות מהמכרות לנמלים, בנו את הנמלים וניהלו את התפעול של כל המערך. אפילו פועלים
    סינים יובאו ליבשת בניסיון לחסוך את עלות הפועלים המקומיים.

    הכניסה הסוחפת של הסינים ליבשת גררה גם ביקורת: העסקאות איתם גררו באופן גובר גם דרישות להשפעה פוליטית, הם העסיקו שיעור נמוך מאוד של פועלים מקומיים בהשוואה לפרויקטים של חברות מערביות, ורבים מהפרויקטים לפיתוח שביצעו, שירתו יותר את האינטרסים של מנהיגי המדינות ופחות את כלל אזרחיהן. כך לדוגמה, בקונגו נסללו מאות קילומטרים של כבישים לערים ללא חשיבות מיוחדת לפיתוח המדינה למעט היותם
    מקום מגוריהם של המנהיגים הפוליטיים. 

    מעל הכל, סוגיית כוח האדם היא שגררה מחאה ציבורית חריפה באפריקה - זה לא היה רק השימוש בפועלים סינים וחוסר הרצון להכשיר אפריקאים למקצועות מתקדמים. בעלי עסקים רבים עמדו משתאים לנוכח הופעתם של רוכלים סינים ברחבי היבשת: "איזו מעצמת־על שולחת אלפים מאנשיה לארץ ענייה למכור עוגות ברחובות ולקחת את
    עבודתם של מוכרי הרחובות עדיין שגם כך עניים כל כך?", תהה מורה בתיכון במוזמביק.

    התלונות נגד סין הלכו והצטברו, עד שבשנים האחרונות החלו רבים ביבשת לתהות בקול האם לא החליפו את הניאו־קולוניאליזם (קרי, ניצול מרחוק) של האירופאים בניאו־קולוניאליזם סיני. סין עודנה שותפת הסחר הגדולה של היבשת והיא שותפת הסחר המרכזית של המדינות המוחרמות במערב, דוגמת סודן וזימבבואה. עם זאת, במקומות
    אחרים נכנסות בשנים האחרונות שחקניות נוספות ובראשן הודו, יפן וברזיל. אלו נהנות ממה שסין נהנתה ממנו עד לפני כעשור - דף חלק.

    לאגוס. העיר הגדולה בניגריה ואחד המטרופולינים הגדולים באפריקה | צילום: אריק טפיירו

    לא בדיוק האיחוד האירופי
    מדינות אפריקה נמצאות היום במצב שלא היו בו מעולם - יש להן אפשרות בחירה. הן יכולות לבחור מבין כמה שחקנים זרים את המתאים ביותר ואת העסקאות הטובות ביותר. לשם כך משקיעים האפריקאים מאמצים רבים להידוק שיתופי הפעולה והתיאום ביניהם.

    אחת הדרכים הנפוצות לעשות זאת היא באמצעות הקמת מסגרות על־ מדינתיות. היבשת גדושה בהסכמים אזוריים ברמות אינטגרציה כאלו ואחרות - מהסכמי סחר חופשי ועד איחודי מכסים ואיחודים מוניטאריים בצפון, בדרום, במרכז, במזרח ובמערב. בסך הכל פועלים באפריקה כמה ארגונים תת־יבשתיים, שגם חופפים האחד את השני בתחומים מסוימים. 

    אחת המסגרות הבולטות הרלוונטיות לקשרים עם מדינות חיצוניות היא הקהילה הכלכלית של מערב אפריקה (ECOWAS), ארגון לאינטגרציה כלכלית אזורית המאגד 15 חברות בצפון־מערב אפריקה. הארגון נחשב לאחד היעילים ביבשת, וכבר שלח למדינות באזור כוחות לשמירת שלום בחמש הזדמנויות שונות. רק בחודש שעבר שלח הארגון אלפי חיילים לגמביה, שם הנשיא הוותיק יחיא ג'אמה סירב לפנות את כסאו לאחר שהפסיד בבחירות. ארגון חשוב נוסף הוא השוק המשותף למזרח ודרום אפריקה (COMESA), אזור סחר חופשי עם 20 חברות, מלוב בצפון ועד סוואזילנד בדרום.

    בשנים האחרונות הועלו יוזמות לקשור בין הסכמי הסחר החופשי ביבשת בניסיון לחולל
    ליברליזציה כלכלית ברמה היבשתית, אך אף אחת לא התקדמה. הארגון המשפיע ביותר ברמה  היבשתית הוא האיחוד האפריקאי (AU). הרעיון של האיחוד נשמע מבטיח, אך שדרוג שלו למודל דומה לאיחוד האירופי רחוק עד בלתי אפשרי. השוני בין המדינות גדול מדי - הן כלכלית, הן חברתית והן תרבותית. ובכל זאת, הבחישה הנמשכת של המעצמות הזרות באפריקה, החולשה היחסית של מדינות היבשת מולן ובעיקר השאיפה להבטחת המשך הצמיחה, הם שמכשירים את הקרקע לשיתופי פעולה, בעיקר בתחום הכלכלי.

    אחת הסיבות היא שלמרות עשור רצוף של צמיחה, מצבה של אפריקה עדיין רע מאוד
    בהשוואה לשאר אזורי העולם - המעמד הבינוני באפריקה גדל בעשור האחרון, אך הוא עדיין קטן מאוד באופן יחסי לאוכלוסייה. לצד אי־ שוויון בחלוקת ההכנסות (קרי, מספר מצומצם של מקורבים נהנה מעסקאות הענק), הרי שנקודת ההתחלה של היבשת היתה כל כך נמוכה, שגם אחרי צמיחה של עשור הנתונים קשים: באתיופיה שיעור האזרחים, שמתקיים מלמעלה מ־10 דולר ליום, הכפיל עצמו פי עשרה בין 2004 ל־2014, אך
    הגיע באותה שנה רק ל־2% מהאוכלוסייה. הרוב המכריע ביבשת עדיין עני מאוד. ב־32 מתוך 55 מדינות אפריקה מתגוררים יותר תושבים מאשר בישראל, אך רק מדינה אחת ביבשת - ניגריה - עם כמעט 190 מיליון תושבים, מייצרת יותר מישראל. מצרים, עם 90 מיליון תושבים, מייצרת בהיקף דומה לישראל עם שמונה מיליון תושבים.

    התחזיות האופטימיות מדברות על כך שכלכלות היבשת ירשמו השנה צמיחה של 3% , קצב כפול מזה שנרשם ב־ 2016 . נשיא הבנק האפריקאי לפיתוח אקינומי אדסינה סבור, כי 20 כלכלות באפריקה יהיו השנה חסונות יותר, ביניהן חוף השנהב, סנגל, רואנדה, טנזניה וקניה. לאחר עשור של השקעות באנרגיה ובתחבורה, הוא סבור שאפריקה תוכל להתמודד עם לחצים אינפלציוניים, אך בתנאי שהממשלות יאיצו הקמת תעשיות ומפעלים טכנולוגיים - במקום לחכות להתאוששות מחירי הסחורות.

    אפריקה, אם כן, צמחה בעשור האחרון, המודעות לשיתופי פעולה אזוריים התפתחה וכושר המיקוח שלה מול שחקנים זרים גדל. תהליך זה, ביחד עם הצורך להמשיך ולצמוח עוד, יצרו הזדמנויות למדינות נוספות להיכנס ליבשת ולזכות בנתח מהשוק הצומח. ישראל, שההתפתחות הזו תפסה אותה בחיפוש משלה אחר בנות ברית ושווקים חדשים, קפצה על העגלה בחפץ לב. 

    ספקית מושלמת
    היקף הסחר של ישראל עם מדינות אפריקה גדל באופן משמעותי גם בתחום האזרחי וגם בתחום הצבאי: היקף הייצוא לבדו זינק בעשור הקודם ב־ 360% , והיקף הייצוא הביטחוני בין 2009 ל־ 2014 קפץ ב־ 450% לפני שנחתך בשל הצניחה במחירי הנפט, שהשפיעה על כמה מלקוחותיה הגדולים. עם זאת, בהשוואה לסחר עם מדינות אחרות בעולם, היקף הסחר עם אפריקה נותר נמוך: הייצוא הישראלי לאפריקה ב־ 2011 , לדוגמה, היווה 2.7% מסך הייצוא של ישראל באותה השנה. שיעור הייבוא מאפריקה היה נמוך אף יותר.

    הייצוא הביטחוני של ישראל - השבחת מערכות נשק, מכירת מל"טים, מערכות אופטיקה ועוד -נמצא בצמיחה בשנים האחרונות והפך אותה לחברה קבועה בעשיריה הפותחת של יצואניות הנשק בעולם. גם בייצוא נשק ישראלי לאפריקה נרשמת צמיחה בשיעור גבוה בשנים האחרונות, אך למרות זאת הנתח האפריקאי בעוגה נותר נמוך - הייצוא הביטחוני זינק מ־ 71 מיליון דולר ב־ 2009 עד 318 מיליון דולר ב־ 2014 , לפני ששב וירד בשל צניחת מחירי הנפט. על פי הערכות שונות, לא כל העסקאות הגדולות בתחום מפורסמות, וההיקף האמיתי של הקשרים גדול יותר.

    שותפות הסחר הבולטות של ישראל ביבשת הן ניגריה, הכלכלה הגדולה ביבשת, דרום אפריקה, קניה, גאנה ואנגולה. גם גינאה המשוונית, השנויה במחלוקת, נמצאת ברשימה. הייצוא הישראלי למדינות אלו כולל כימיקלים ומוצרי נפט, מתכות, מוצרי תעשייה, רפואה וטכנולוגיה.

    חברות ישראליות השקיעו בפרויקטים ענקיים ביבשת לאורך השנים, ביניהן מקורות, צים ושיכון ובינוי, שהרימה פרויקטים בהיקף של מאות מיליוני דולרים במדינות, כמו ניגריה, גאנה, אוגנדה וקניה, שם סללה כבישים ושיקמה גשרים רבים. גם יצרנית חומרי הגלם לתעשיית המזון פרוטרום רכשה בשנים האחרונות שלוש חברות בדרום אפריקה ומחזיקה שני מפעלים ומרכז מחקר ופיתוח במדינה. מלבדן, צירון מקימה בתי זיקוק במערב אפריקה, נטפים מניחה תשתית השקיה באתיופיה בהשקעה של 200 מיליון דולר וגולד אנד לינקס הקימה מרכז סייבר בינלאומי בדרום אפריקה.

    בחינה של נתוני הסחר של ישראל עם היבשת מראה פוטנציאל רב לצמיחה וחשיבות רבה
    לעשות זאת: מעבר לכמה שותפות סחר גדולות, הסחר עם עשרות המדינות האחרות ביבשת זניח, גם בהיבט הנומינלי וגם בהיבט הנתח הישראלי בעוגה המקומית (קרי, בחשיבות הקשר עם ישראל לכל מדינה אפריקאית). החדשות הטובות מבחינת ישראל הן שאפריקה, שצומחת במהירות בכל התחומים אך ניצבת בפני דרך ארוכה, מתקשה בתחומים רבים שבהם לחברות ישראליות יש יתרון רב - מהייטק, דרך רפואה, חקלאות, טיהור והתפלת מים ועד הפקת אנרגיה סולרית, שיווק אמצעי לחימה ושיטות למלחמה בטרור. נראה, כי ישראל יכולה להיות ספק מושלם לכל מדינה אפריקאית המחפשת להתפתח. הבטחות מצד ממשלת ישראל והממשלות האפריקאיות לסייע
    למשקיעים צפויות להביא להרחבה משמעותית בהשקעות ישראליות ביבשת בשנים הקרובות.

    "כיום מדינות לא קונות מוצרים, הן רוצות לרכוש ידע ולייצר בעצמן", אומר ניסו בצלאל,
    נשיא לשכת המסחר ישראל־אפריקה ומנכ"ל חברת אבוני, הפועלת ברבות ממדינות אפריקה ומסייעת לחברות ישראליות להיכנס לשווקים המקומיים. לנישה הזו, מציין בצלאל, נכנס הסיוע הישראלי למדינות אפריקה באמצעות מכירת ידע.

    אך לדבריו, מרכיב חשוב בהצלחתן של חברות ישראליות באפריקה הוא מעורבות ממשלתית. "מטרייה ממשלתית", הכוללת למשל נטילת אחריות באמצעות מתן אשראי לספקים, מבטאת מתן אמון במדינות האפריקאיות ומקלה על היזמים לסגור עסקאות לפרויקטים שונים. בעיית האמון, לדברי בצלאל, מצמצת מעט את רשימת המדינות האופציונליות לעסקים, אך עדיין מותירה קבוצה לא קטנה הכוללת, בין היתר, את חוף השנהב, גאנה, קניה, אתיופיה, אוגנדה, רואנדה ובורקינה פאסו.

    לאגוס. העיר הגדולה בניגריה ואחד המטרופולינים הגדולים באפריקה | צילום: fotolia

    החברות החדשות

    כבר ב־ 2009 החלה ישראל לפעול לשבירת הקרח ביחסים עם אפריקה. הקרע עם ארה"ב של אובמה והחרפה בביקורת האירופית העמידו בסימן שאלה את בסיס התמיכה המסורתי של ישראל ואילצו אותה למצוא ידידים במקומות אחרים. אביגדור ליברמן, כשר החוץ, ביקר בקניה, באתיופיה ובאוגנדה במזרח היבשת, ובניגריה ובגאנה במערבה. הוא חזר לביקור נוסף באפריקה ב־ 2014 , שוב בקניה ובאתיופיה, כשהפעם נוספו גם רואנדה, חוף השנהב וגאנה. הפעילות הזו הניבה דיבידנדים עוד באותה שנה, כשרואנדה וניגריה, בשיבתן כחברות זמניות במועצת הביטחון, נמנעו בהצבעה לאימוץ יוזמה פלסטינית לכפות הסדר
    על ישראל, ובכך תרמו להפלתה גם ללא וטו אמריקאי.

    בקיץ שעבר יצא נתניהו לביקור בארבע מדינות אפריקאיות: אוגנדה, קניה, רואנדה ואתיופיה. זה היה ביקור ראשון מסוגו של ראש ממשלה ישראלי זה עשרות שנים, והוא נערך תחת הכותרת "ישראל חוזרת לאפריקה". במהלך הביקור זכה נתניהו לקבלות פנים חמות בכל המקומות שאליהם הגיע, ובמיוחד באוגנדה, שם נערך טקס לציון 40 שנה
    לפעולת חילוץ החטופים מאנטבה. לאחריו, נפגש נתניהו עם ראשי שבע מדינות מהאזור והכריז: "פגישת פסגה זו תהיה אבן דרך לקראת המשך חיזוק היחסים של ישראל עם מדינות אלו ועם מדינות רבות נוספות באפריקה. יחד נפתח את המדינות שלנו ונקדם אותן אל העתיד".

    מבין השבע, היחסים עם אתיופיה הם כנראה החשובים ביותר לישראל בכמה היבטים: מעבר לקשרים התרבותיים הידועים, אתיופיה הובילה את המאבק בטרור באזורה והיא חברה זמנית במועצת הביטחון מאז החודש שעבר. שני היבטים אלו, ביחד עם סכסוך מתמשך שלה מול מצרים, הופכים אותה לבת ברית חשובה לישראל. נתניהו ניצל את הביקור במדינה, הראשון של ראש ממשלה ישראלי זה 30 שנה, כדי לנאום בפרלמנט
    והכריז על שיתופי פעולה בתחומי המדע, הטכנולוגיה והתיירות.

    כמה ימים לאחר סיום הביקור הכריזו ישראל וגינאה המוסלמית על חידוש היחסים הדיפלומטיים לאחר 49 שנה. גינאה, שהיתה אחת הראשונות שניתקה את הקשרים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, ניאותה לחדש את הקשרים בעקבות תרומתה של ישראל למאבק בהתפרצות האבולה במדינה לפני שנתיים.

    במהלך הפגישות, שאליהן התלוו עשרות אנשי עסקים ישראלים, חזרו נתניהו ומארחיו על
    קריאות לעודד השקעות ישראליות באפריקה ולהקים שיתופי פעולה. אנשי עסקים ישראלים
    הפועלים באפריקה מספרים על הזדמנויות לתפוס נתחים משוק הצומח במהירות, אך גם על תחרות קשה מול חברות אחרות, שחלקן, כמו במקרה הסיני, ממומן על ידי הממשלה הסינית. 

    כדי לגייס תמיכה ממשלתית, החליטה לשכת המסחר ישראל־אפריקה לפנות למשרדי הממשלה כדי שאלו יקצו תקציבים לפעילות באפריקה. הפנייה הראשונה היתה לשר
    המדע, הטכנולוגיה והחלל אופיר אקוניס. השר הציע להקצות 5 מיליון שקל כדי לתמוך בפעילות ישראלית בתחומי משרדו באפריקה. בלשכה מקווים להשיג תקציבים ממשרדים נוספים ולהשקיע מדי שנה ב־ 10 מדינות שונות באפריקה.

    לישראל יש גם אינטרסים ביטחוניים באזור - מדינות צפון־ מזרח היבשת, ובראשן אתיופיה וקניה, מובילות כבר כמה שנים את המאבק באסלאם הקיצוני, אם בדמות תאי אל־קעידה או בדמות אל־שבאב, השולט בסומליה המפוררת. נוסף לכך, לישראל, שלה יחסים חמים עם דרום סודן, יש עניין בהפשרת היחסים גם בין סודן למערב. סודן היא בת ברית
    קרובה של איראן ומהווה ערוץ להזרמת נשק צפונה לסיני ומשם לרצועת עזה. על פי טענות בתקשורת הזרה, ישראל תקפה בשנים האחרונות מספר פעמים בסודן מטרות טרור. בהקשר הזה מעניינים גם ביקורו של מנכ"ל משרד החוץ ד"ר דורי גולד, בצ'אד, השכנה הגדולה של סודן ממערב, רק ימים ספורים לאחר ביקור נתניהו ביבשת, והדיווחים בדבר חידוש אפשרי של היחסים עם המדינה.

    מאבק אינטרסים
    בכניסתה ליבשת, פועלת ישראל בערוצים בילאטרליים, אך גם מנסה להדק את הקשרים עם כמה מהארגונים האזוריים - הן באמצעות מסע הדילוגים בין מדינות החברות ב־ COMESA, והן במאמץ לקשור קשרים עם מדינות ECOWAS. למעשה, נתניהו כמעט הוזמן לנאום בפורום המשותף שאירחה ניגריה, אך זו קיבלה רגליים קרות ברגע האחרון מחשש למחאות מצד חלק מהחברות. למרות זאת, בדצמבר האחרון הגיעו לישראל
    נציגים מ־ 10 חברות ב־COMESA לכנס שארגן משרד החקלאות.

    בין המשתתפים היה גם שר החקלאות של גמביה, שעימה אין לישראל קשרים דיפלומטיים. גם מגינאה, שחידשה את יחסיה עם ישראל רק חודשים ספורים קודם לכן, הגיעה נציגות בכירה. לצד אלו, שואפת ישראל להצטרף כמשקיפה לארגון האיחוד האפריקאי. השאיפה הזו זכתה לתמיכה פומבית מכמה מהמנהיגים שעימם נפגש נתניהו: "ישראל עובדת קשה מאוד במדינות רבות באפריקה", הצהיר ראש ממשלת אתיופיה היילמריאם דסלן,
    כשגם נשיא קניה אוהורו קניאטה הצטרף לתומכים.

    ישראל היתה משקיפה בארגון שקדם ל־AU, אך הסטטוס שלה לא חודש מאז, אף שהגישה בקשה כזו כבר ב־ 2003 . היחסים עם האיחוד האפריקאי חשובים כלכלית אך גם פוליטית - הרשות הפלסטינית גם היא משקיפה בארגון, ואבו־מאזן משתמש בפורום המנהיגים שלו כדי לתקוף את ישראל, והתקפות אלו נותרו ללא מענה פעמים רבות. ב־ 2015 לדוגמה, קרא למנהיגי היבשת לנקוט באותה מדיניות שהתבשלה באותה העת באירופה - לסמן מוצרים שיוצרו ביו"ש במטרה למנוע את רכישתם.

    ניגריה, הכלכלה הגדולה ביבשת, אמנם תומכת בבקשה הישראלית, אך שתי הכלכלות הבאות אחריה בתור - מצרים ודרום אפריקה - מתנגדות. דרום אפריקה מובילה באופן מסורתי קו אנטי־ישראלי רדיקלי באפריקה, זכר לשיתוף הפעולה בין הקונגרס הלאומי באפריקה ואש"ף, ומנגד - לשיתוף הפעולה של ישראל עם שלטון האפרטהייד. במצרים היו שהעלו את החשש, כי הצטרפות ישראלית כמשקיפה ל־AU תסייע למאמץ של מדינות עמק הנילוס (אתיופיה, רואנדה, אוגנדה וטנזניה) ב"מלחמת המים" המתמשכת שלהן מול מצרים.

    כך או כך, אין ספק כי מעמדה הכלכלי והמדיני של ישראל באפריקה נמצא בעלייה, והפוטנציאל הגלום מבחינתה בשתי החזיתות הוא רב. כאשר מאמצי ההתקרבות זוכים לרוח גבית, הן מצד ממשלת ישראל והן מצד ממשלות אפריקאיות, שמבינות כי זו תשרת
    אינטרסים משותפים, נראה כי אפשר להתבונן דרומה באופטימיות.

    הכתבה מופיעה בגיליון מרץ של פורבס ישראל

    לרכישת הגיליון חייגו 077-4304645

    לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

    לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עשו לנו לייק בפייסבוק


  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי