• עצמאיים בשטח: מותו של מנהיג דאע"ש מסמל את מפלת הארגון

    למרות מותו של אל־בגדאדי, נאמניו הקיצוניים ברחבי העולם ימשיכו להעסיק את קהילת המודיעין של ישראל, שסיכלה בשנים האחרונות עשרות התארגנויות טרור. ולאור התפוגגות איום "המדינה האסלאמית", ארה"ב מוותרת על סוריה לטובת פוטין והאיראנים
    28/07/2017 | יוסי מלמן, סופהשבוע

    מקור ישראלי בכיר ואמין מצטרף לידיעות מסוריה, רוסיה, איראן ועיראק ולפיהן מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל־בגדאדי, נהרג. מאז הכריז על הקמת "הח'ליפות האסלאמית" ביוני 2014 היו כמה וכמה דיווחים על כך שאל־בגדאדי נהרג או נפצע במתקפה זו או אחרת של צבא עיראק או של חיל האוויר האמריקאי, אך התברר כי כל השמועות היו מוקדמות מדי.

    ואולם מאז 10 ביוני התחדש זרם הידיעות על מותו. זה התחיל בידיעה ששודרה בטלוויזיה הממלכתית של סוריה, שטענה כי אל־בגדאדי נהרג במהלך תקיפה אווירית של ארה"ב. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, לעומת זאת, טען כי מותו נגרם מתקיפה של חיל האוויר של ארצו. אחר כך זרמו דיווחים דומים של סוכנות הידיעות הרשמית של איראן, שציטטה מקור בלשכת המנהיג העליון עלי חמנאי, ולפני כשלושה שבועות פרסמה סוכנות ידיעות עיראקית מידע דומה, וכך גם דוברים של המורדים הכורדים בסוריה.

    בארה"ב ובישראל, שתי מדינות בעלות קהילות מודיעין נחשבות ובעלות יכולות מרשימות בהשגת מידע וניתוחו, העדיפו לשמור על שתיקה. אך לאחרונה אישר באוזני מקור ישראלי בכיר כי על פי מידע מודיעיני שהגיע, אל־בגדאדי אכן נהרג.

    אל־בגדאדי נולד ב־1971 בשם איברהים עוואד איברהים אל־בדרי, ליד העיר סמרה בעיראק, בן למשפחה משבט בדרי. הוא למד באוניברסיטה אסלאמית והיה לכוהן דת זוטר. מי שהכירו אז טען לימים כי היה שקט, לא התבלט בתכונות מיוחדות ולא הפגין כישורים יוצאי דופן. במשך כמה שנים התגורר בחדר שהיה צמוד למסגד קטן, בשכונת העוני טובצ'י בבגדאד.

    דאע"ש מובס כיום בשדות הקרב | צילום: fotolia

    בפברואר 2004, בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק, הוא נעצר ליד העיר פלוג'ה (במשולש הסוני) על ידי צבא ארה"ב על תקן של "אזרח" ולא לוחם. הוא הוחזק כמה חודשים בכלא אבו גרייב הנודע לשמצה, שבו ביצעו סוהרים וסוהרות של צבא ארה"ב מעשי התעללות בעצירים. לאחר זמן מה הועבר למעצר במחנה הצבאי בוקה, ובדצמבר 2010 שוחרר משום שנחשב, על פי מסמכים רשמיים של צבא ארה"ב, ל"אסיר זוטר".

    לאחר שחרורו ירד למחתרת והצטרף לארגון "המדינה האסלאמית בעיראק", אז עדיין שלוחה של אל־קאעידה העולמית בהנהגת אוסמה בן לאדן. ב־2010 מונה למנהיג השלוחה והיה אחראי לשילוחם של מתאבדים, שפוצצו את עצמם, או של מכוניות תופת בעשרות מתקפות טרור קטלניות בבגדאד, שגבו את חייהם של מאות בני אדם. כנקמה על מותו בפקיסטן של בן לאדן במאי 2011, במבצע נועז של הקומנדו הימי של ארה"ב, הגביר אל־בגדאדי את מתקפות הטרור בעיראק.

    ב־2013, על רקע מלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה כשנתיים קודם לכן, שינה אל־בגדאדי את שם ארגונו ל"המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה" (דאע"ש). שנה לאחר מכן מיתג עצמו מחדש כשהכריז במסגד נורי במוסול על הקמת הח'ליפות האסלאמית שבירתה העיר א־ראקה בצפון סוריה, והתהדר בתואר "ח'ליף".

    עם או בלי אל־בגדאדי, דאע"ש מובס כיום בשדות הקרב. הצבא העיראקי כבש את מוסול. כוחות כורדיים וסוריים מורדים, בגיבוי חילות האוויר של הקואליציה בהנהגת ארה"ב, מתקדמים לכיבושה המלא של א־ראקה. התופעה של עשרות אלפי לוחמים מוסעים בטנדרים, מצוידים בנשק קל, מניפים את הדגלים השחורים ושוטפים כמעט ללא התנגדות את מדבריות עיראק וסוריה, מתפוגגת.

    עם זאת, דאע"ש כרעיון לא יתאדה כל כך מהר. את הג'יהאד העולמי שהחל לממש בן לאדן אי אפשר לחסל במהלומות צבאיות. צעירים מוסלמים, שטופי מוח בקנאות דתית, שחוזרים מאוכזבים ומתוסכלים משדות הקטל במזרח התיכון לאירופה, לרוסיה ולאסיה, ימשיכו לטוות חלומות על רצח וטרור.

    הבטן הרכה

    לקראת העידן הפוסט־דאע"שי, מעניינות ומטרידות את ישראל שתי התפתחויות. החשש האחד הוא שמתוסכלי דאע"ש, ותיקי קרבות שצברו ניסיון מבצעי, ינסו להקים תאים ורשתות טרור ולגייס אליהם צעירים חדשים במדינות שאליהן הם שבים. מזימות הטרור שלהם יכוונו, כפי שראינו כבר בעבר, גם נגד יעדים ישראליים ויהודיים.

    האחריות הכוללת על סיכול פיגועי טרור בחוץ לארץ נגד יעדים ישראליים ויהודיים היא של המוסד. הארגון כבר הוכיח את עצמו בעבר בתחום זה, כפי שפורסם, בעיקר מול מזימות מנגנון פיגועי החוץ של חיזבאללה. בשלוש השנים האחרונות נוסף לו האתגר שמציב הג'יהאד העולמי. על רקע זה עושה המוסד בעת האחרונה בעזרת אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) ושירות הביטחון הכללי (השב"כ), מאמץ איסופי מיוחד: לצבור מידע על המזימות ולסכל אותן מבעוד מועד, על ידי העברת המידע לשירותי הביטחון והמשטרות במדינות השונות. ואכן, קהילת המודיעין של ישראל מוכיחה גם בתחום זה את יכולתה.

    המעקב אחר דאע"ש הניב הישגים ותוצאות. בשנים האחרונות סיכלה קהילת המודיעין של ישראל עשרות תוכניות, קנוניות וכוונות של מוסלמים קיצונים לפגוע בנציגויות רשמיות של ישראל וביעדים ישראליים אחרים, כולל חברות תעופה, ובמטרות יהודיות במערב אירופה ובטורקיה. הבטן הרכה בשרשרת זו היא טורקיה, שעל אדמתה ביצעו כבר פעילי דאע"ש כמה מתקפות טרור קטלניות, שבהן גם נפגעו, ככל הנראה באקראי, תיירים ישראלים.

    זו הסיבה המרכזית לכך שישראל שומרת על ערוצי תקשורת פתוחים עם ממשלתו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, על אף איבתו המתעצמת לישראל. השבוע, על רקע אירועי הר הבית, הוא אמר בדיון בסיעת מפלגתו (AKP) כי ישראל מנסה לקחת את מסגד אל־אקצא מידי המוסלמים תחת הכסות של מאמצים למלחמה בטרור. "כל מי שמכיר את ישראל מודע לכך שההגבלות שהיא הטילה על אל־אקצא אינן נובעות משיקולי ביטחון", אמר נשיא טורקיה, המשמש כנשיא התורן של ארגון המדינות המוסלמיות.

    בעבר, עד לפני כעשור וחצי, התקיימו בין ישראל לטורקיה קשרי ביטחון ומודיעין הדוקים ביותר. אך מאז עלייתו לשלטון של ארדואן, ובמיוחד מאז משבר המרמרה, הלכו היחסים והתערערו, עד כדי ניתוק היחסים. בישראל הייתה תקווה, אם כי לא ציפייה, שהסכם הפיוס שנחתם לפני כשנה יוביל לחידוש הקשרים המודיעיניים והביטחוניים, ולו במינון נמוך. אך זה לא קורה. בישראל אפסנו את הציפיות אך ממשיכים לשמר את ערוצי התקשורת, גם אם הם חד־צדדיים, מתוך דאגה לשמירה על ביטחונם של התיירים והמוסדות הישראליים בטורקיה, וכן של הקהילה היהודית במדינה. כל אימת שנאסף שביב מידע על סכנת פיגוע, הוא מועבר לממשלת אנקרה.

    על יכולתה של קהילת המודיעין של ישראל לחדור לדאע"ש יעידו פרסומים זרים. לפני כמה חודשים דווח כי ישראל השיגה מידע על תוכניות הארגון לפתח חומר נפץ שלא ניתן לגלותו, להסתירו (להסליקו, בעגה המקצועית) במחשבים נישאים, להעלותם לטיסות ולפוצץ את המטוסים על נוסעיהם וצוותיהם.

    המידע הועבר בצינורות הקשר של המודיעין הישראלי לארגונים עמיתים ברחבי העולם. בעקבות זאת החליטה ארה"ב, לצד כמה מדינות מערביות נוספות, לאסור על נוסעים שהמריאו מכמה נמלי תעופה במזרח התיכון, ובכלל זה טורקיה, להעלות לטיסות מחשבים ניידים. ישראל לא קיבלה החלטה דומה. לחברות תעופה בישראל יש קשרי תעופה עם שתי מדינות במזרח התיכון: ירדן וטורקיה. מכאן אפשר להסיק שמזימת דאע"ש שסוכלה, לא הייתה מגובשת ומתקדמת דיה מבחינה טכנולוגית. אבל נראה שבארה"ב החליטו שלא ליטול סיכונים מיותרים.

    אחר כך התברר כי הנשיא דונלד טראמפ חשף במאי 2017, בפגישתו עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, את המידע המודיעיני. בעקבות הפרסומים בנושא התעוררה סערה בתקשורת בארה"ב ובישראל. עיתונאים ופרשנים טענו כי בכך "שרף" טראמפ מקור או שיטות איסוף של ישראל ופגע בקשרים המודיעיניים בין שתי המדינות. אבל בבדיקות שערכתי עם גורמים שונים, התברר שלא כצעקתה. שיתוף הפעולה המודיעיני ההדוק בין ישראל לארה"ב לא נפגע כהוא זה. ואף שסביר להניח כי דאע"ש ניסה לחקור את מקור הדליפה משורותיו, לא נגרם נזק.

    הבגידה הכפולה

    החשש השני של ישראל שמקורו במפלת דאע"ש קשור למאבק המתפתח על עיצוב דמותה של סוריה. ככל שנוקף הזמן, הולך ומתברר עומק החדירה וניסיונותיה השיטתיים של איראן ושליחיה השיעים להתבסס בסוריה. המאמץ הזה אינו מסתפק בצבירת השפעה בסוריה ויצירת פרוזדור יבשתי מאיראן, דרך עיראק לסוריה וללבנון וממנה לים התיכון, שזכה כבר לכינוי "הסהר השיעי", אלא מכוון גם לנוכחות משמעותית בגבול ישראל.

    זה היה הרקע לביקורם של ראש הממשלה, שר הביטחון אביגדור ליברמן והרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט, ביום שלישי השבוע ברמת הגולן. הם שמעו סקירות ממפקד הפיקוד יואל סטריק וממפקד האוגדה (עוצבת הבשן) תת־אלוף יניב עשור. במשולש הגבולות של ירדן, סוריה וישראל כונן "אזור בטוח" והוכרזה ב־9 ביולי הפסקת אש. נקבע כי רוסיה אחראית לפקח על כך שההסכם יכובד. זה לא קורה בפועל. מאז חתימת ההסכם נרשמו כבר עשרות הפרות הן מצד צבא סוריה והן מצד ארגוני המורדים.

    את השיחות על הקמת האזור הבטוח ניהלו נציגי משרד החוץ של רוסיה, ארה"ב וירדן. ישראל לא השתתפה בדיונים אך קיוותה להשפיע עליהם מאחורי הקלעים, באמצעות קשריה הטובים עם שלוש המשתתפות, ובייחוד עם ארה"ב. הדרישה הישראלית המרכזית הייתה למנוע מאיראן, מהמיליציות השיעיות (שכירי חרב שגייסה מאפגניסטן, פקיסטן ועיראק כדי שישמשו לה בשר תותחים להצלת אסד) ומחיזבאללה להשיג דריסת רגל קרוב לגבול. עד כמה חשוב הנושא לישראל תעיד העובדה שנתניהו שוחח על כך כמה פעמים עם נשיא רוסיה פוטין.

    ואולם האכזבה בישראל, אולי אף תחושת הבגידה, כפולה. כפי שכבר צוטט במדור זה בשבוע שעבר רוברט פורד, השגריר לשעבר של ארה"ב בסוריה, ממשל טראמפ קיבל החלטה אסטרטגית להכיר בסוריה כאזור השפעה רוסי. ביטוי מובהק לכך אפשר גם לראות בעובדה שה־CIA החליט להפסיק את תוכניתו החשאית לאמן ולחמש ארגוני מורדים פרו־מערביים שנלחמים בבשאר אסד. משמעות ההחלטה היא שמבחינת וושינגטון, אסד יכול להישאר בשלטון. בכך ממשיך טראמפ את מדיניות קודמו, ברק אובמה. ומשום שדאע"ש מובס, אין עוד צורך לסייע לארגוני המורדים, שייעודם, מבחינת ארה"ב, היה להילחם ב"מדינה האסלאמית" ולא באסד. בקיצור, בכל הקשור לסוריה, הממשל האמריקאי לא מתחשב באינטרסים של ישראל.

    רוסיה מתחשבת בישראל עוד פחות. למרות ההשקעה הגדולה של בנימין נתניהו בטיפוח קשריו עם ולדימיר פוטין, המציאות טופחת על פניו. הרוסים מתעלמים מבקשות ישראל, ובפועל יש כיום בקרבת הגבול - במרחק של כ־5 ק"מ - נוכחות של כמה מאות אנשי חיזבאללה, ובהם מפקדים בכירים. הם מתארחים בבסיסי צבא אסד, אך לא מסתירים את זהותם. הם לובשים מדים ומסתובבים עם נשק. מטרתם להקים קווי הגנה וגם קווי התקפה במקרה של עימות עם ישראל, ובכך לבנות תשתית לחזית שנייה במקרה של מלחמה - אחת בלבנון והשנייה בגולן.

    "דאע"ש בנסיגה גדולה", אמר נתניהו בסיור, "את החלל מנסה למלא איראן. איראן יחד עם חיזבאללה יוצרים כאן קשת צפונית, בסיוע נשק מדויק".

    לאתר מעריב

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי