• פיצוץ מהדהד: המאבק הפנימי עלול לחסל את הדמוקרטיה בפקיסטן

    מכונית תופת, שגבתה את חייהם של עשרות אנשי ביטחון בקשמיר, הטילה זרקור על המחלוקת הפנימית בפקיסטן בין ההנהגה האזרחית ובין שירות המודיעין החזק שפועל לשמר את הסכסוך עם הודו • כעת, לחצים מצד הודו וסין עשויים להוביל לסיום העשור הדמוקרטי של פקיסטן
    01/04/2019 | סיקור ממוקד, אלון לוין ויובל בוסתן

    ב־14 בפברואר נסעה שיירה של עשרות כלי רכב, שנשאו אלפי אנשי משטרה וביטחון, בחבל קשמיר שבצפון הודו. חבל ארץ זה נתון במחלוקת בין הודו לפקיסטן, וכבר עשרות שנים מתחוללת בו לחימה שגבתה את חייהם של כ־70 אלף בני אדם.

    הכתבה מופיעה בגיליון מרץ 2019 של פורבס ישראל

    לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

    לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

    מכונית תופת שנשאה כ־300 ק"ג של חומר נפץ הסתערה על אחד מהאוטובוסים שנעו בשיירה. 46 אנשי ביטחון הודים נהרגו בפיגוע הזה ו־35 נוספים נפצעו. הארגון שלקח אחריות על האירוע הוא ג'יש א־מוחמד, צבא מוחמד, ארגון טרור שממומן ומודרך באופן לא רשמי על ידי שירותי המודיעין האימתניים של פקיסטן, ה־ISI.

    בין דיקטטורה לדמוקריה. פקיסטן | צילום: shutterstock

    כשבועיים לאחר מכן חדרו תריסר מטוסי מיראז' 2,000 הודיים למרחב האווירי הפקיסטני, הפציצו מחנה אימונים של ג'יש א־מוחמד והרגו 350־300 מאנשי הארגון, לטענתם. הפקיסטנים הכחישו שהיו הרוגים בתקיפה, אך נראה שהדבר נעשה כדי להנמיך את גובה הלהבות.

    למחרת הגיבו הפקיסטנים בהפצצה בקשמיר, שבמהלכה לא נגרם נזק של ממש. אולם לאחר התקיפה ביצעו ההודים טעות חמורה מבחינתם. הם שלחו מטוסי מיג 21 מיושנים לרדוף אחר מטוסי הקרב הסיניים החדישים של פקיסטן, והקרב הסתיים בהפלת אחד מהמטוסים ההודיים. אמנם הטייס ההודי הוכה בעת נפילתו בשבי, אולם הוא הוחזר בתוך יומיים וללא תמורה לידי ההודים.

    החלפת המהלומות כשלעצמה, כאמור, איננה דבר יוצא דופן בסכסוך המתמשך בין שתי מעצמות הגרעין. אך התנהלותה של ממשלת פקיסטן - החל בגינויים, דרך השבת הטייס ללא תמורה והתקיפה נטולת הנפגעים ועד ביצוע מעצרים נגד ג'יש א־מוחמד - מצביעה על כך שייתכן כי הפיגוע לא בוצע על דעת הממשל הפקיסטני. היא חושפת חשד למאבקי כוחות בהנהגה הפקיסטנית, בין הצמרת הביטחונית ובין האליטה החילונית, כשהמודיעין הפקיסטני הידוע לשמצה, ה־ ,ISIהוא זה שמנסה לייצר הסלמה.

    נדידת העמים

    לידתה של פקיסטן התרחשה בחלוקתה של הודו ב־1947. חודש לפני החלוקה הצביעו הבריטים על ההחלטה לחלק את הראג' ההודי בפרלמנט הבריטי לפי קווים דתיים, באופן שמזכיר רבות את תוכנית החלוקה של האו"ם לגבי ארץ ישראל: האזורים שבהם היה רוב הינדי ניתנו להודו, והאזורים שבהם היה רוב מוסלמי ניתנו לפקיסטן.

    אולם בסופו של דבר הגבול שסומן היה מלאכותי והותיר מוסלמים והינדים במקומות שבהם הם היו מיעוט. 14 מיליון בני אדם נדדו בין שתי המדינות ויצרו בעיית הפליטים - אולי הגדולה ביותר בהיסטוריה, בוודאי ביחס לפרק הזמן הקצר שבו היא נוצרה. מוסלמים רבים הפכו לפליטים בפקיסטן ולהפך. התהליך הזה היה גם תהליך מדמם ביותר. ההערכות הן כי מספר הנספים כתוצאה מחילוף האוכלוסיות - רעב, אלימות, קשיי הדרך - הגיע ל־200 אלף. יש הטוענים, כי המספר גבוה פי עשרה.

    עם זאת, בעוד על מתווה הגבול בכל חלקי הודו היתה הסכמה, בקשמיר הדעות היו חלוקות. מלחמה פרצה בין שתי המדינות, ובסיומה נחלקה קשמיר. 45% מקשמיר ההיסטורית הם בידיים הודיות, 38% בידי הפקיסטנים, ו־17% שייכים לסין. שלוש מעצמות גרעיניות, כששתיים מהן יריבות של השלישית, זה אף פעם לא מתכון לשלווה.

    בקשמיר התחוללו עוד שתי מלחמות גדולות: האחת ב־1965 והשנייה ב־1999, זמן קצר לאחר שפקיסטן הצטרפה למועדון הגרעין, ומאז האירועים הביטחוניים הם נקודתיים יותר. שירותי המודיעין של פקיסטן מפעילים ארגוני טרור, שמבצעים פיגועים לא רק בקשמיר, אלא גם בלב הודו (בדלהי ובמומבאי, למשל) כחלק ממאמץ להתיש את ההודים ולגרום להם לסגת.

    קיצורי דרך

    הקרבה הגיאוגרפית בין סין לפקיסטן והברית האסטרטגית רבת השנים בין המדינות הפכו את פקיסטן לחלק חשוב בפרויקט העצום של סין ליצירת דרכי מסחר חליפיות ביבשה ובים - דרך המשי הימית ופרויקט "חגורה אחת, דרך אחת" - שכוללים רכש עצום של קרקע, הקמת נמלי ים, סלילת כבישים ומסילות ברזל כדי לייצא את הסחורה הסינית ביעילות למערב ולהכות את המתחרות, כולל למשל הודו.

    המסדרון הכלכלי הסינו־פקיסטני, או CPEC, הוא פרויקט תשתית, שבו תשקיע סין ב־15 השנים הבאות 62 מיליארד דולר, נכון ל־2018. עד כה כבר השקיעה סין 19 מיליארד דולר, תוך יצירת 70 אלף מקומות עבודה. הפרויקט כולל הקמת נמל ימי חדיש באוקיינוס ההודי, תחנות כוח, מסילות ברזל וכדומה. הרעיון הוא שסחורות יעברו יבשתית דרך קשמיר הפקיסטנית ברכבות חדישות, במהירות של 160 קמ"ש, עד לנמל גוודאר ומשם מערבה.

    כיום סחורות מהמרכזים הגדולים במזרח סין צריכות לעבור 12 אלף ק"מ בים כדי להגיע לגוודאר, ואילו בדרך החלופית החדשה מדובר ב־6,500 ק"מ יבשתיים בלבד. החיסכון בזמן ובמרחק, תוך הפחתת הסיכונים הרבים בנתיב הימי, קורצים לסינים, וגם ההזדמנות לפתח את מערב המדינה.

    הסעודים הודיעו לפני חמישה חודשים שהם מעוניינים להשקיע בפרויקט, הצעה שהתקבלה בברכה על ידי סין ופקיסטן, אחת מהמדינות הקרובות ביותר לסעודים. ראש ממשלת פקיסטן הגדיר את המסדרון הכלכלי והברית עם סין כאבן הפינה במדיניות החוץ הפקיסטנית. הפרויקט הוא ההשקעה הזרה הגדולה ביותר בפקיסטן, מה שרק מדגיש את הרצון הממשלתי הפקיסטני בשקט ביטחוני יחסי בקשמיר.

    ההצטרפות הסעודית אינה מקרית. פרויקט מתחרה למסדרון הסינו־פקיסטני הוא הפרויקט ההודי־איראני־אפגני סביב נמל צ'בהאר באיראן, הנמל היחיד במדינה עם גישה לאוקיינוס ההודי. הפרויקט הזה עומד בלב שיקומה של אפגניסטן נטולת המוצא אל הים, כך שתוכל לייצא סחורות ואוצרות טבע דרך הנמל הזה לשווקים במערב. עבור הודו זו חשיפה לשווקים במרכז אסיה וחלק מפרויקט גדול יותר, שמייצר עבורה קווי מסחר קצרים עם רוסיה, בת ברית היסטורית.

    לעזור למודי?

    למרות מאמצי פקיסטן להפיג את המתח עם הודו, אינטרס כלכלי ברור שלה ושל סין, אי אפשר להתחמק מהעובדה שהארגון ג'יש א־מוחמד, שביצע את הפיגוע נגד השיירה ההודית, יושב יציב בשטח 17 שנה לאחר שהוצא לכאורה מחוץ לחוק.

    הפיגוע בוצע באמצעות חומר נפץ באיכות צבאית ותוך שימוש במידע מודיעיני איכותי. מאחר שקשמיר הוא אזור מנוטר על ידי פקיסטן והודו, עם מאות אלפי שוטרים וחיילים שמציפים את חבל הארץ ההררי, קשה לראות כיצד יוכל הארגון להתקיים ללא תמיכה מדינית. ואכן, האצבע המאשימה מופנית ל־ISI, שירות המודיעין הכל־יכול של פקיסטן, שבין היתר, גם היה ממקימי הטאליבן, לשקאר א־טייבה, שביצע את הפיגוע במומבאי ב־2008, וארגונים נוספים.

    אבל מדוע דווקא כעת? אי אפשר להתעלם מהעובדה, כי הודו נמצאת בעיצומה של מערכת הבחירות, שבה הגוש שבראשו עומד ראש הממשלה נרנדרה מודי הוא הפייבוריט הברור. מעניין לבחון את סקרי דעת הקהל בשנה החולפת.

    בחודשים דצמבר־מרץ 2019 הראו הסקרים, כי מודי לא יצליח להשיג רוב בפרלמנט, הגם שיהיה המפלגה הגדולה ביותר. מבצעי הפיגוע בקשמיר ידעו ששימוש במכונית תופת עמוסה בחומרי נפץ נגד שיירה ביטחונית הודית יהפוך למשבר ביחסי הודו ופקיסטן וייצור סנטימנט לאומני ברחבי הודו. האם ביקש ה־ISI לחזק את מודי לקראת הבחירות כדי להבטיח מנהיג ניצי בצד השני של הגבול והמשך היריבות בין המדינות?

    מודי, כמי שמנהיג את הימין בהודו ומזוהה עם יד קשה נגד הטרור, לא היה יכול לעבור לסדר היום על הפיגוע הקשה, ונראה לפי הסקרים שמצבו השתפר מאז. שחרורו המהיר של הטייס סייע לא מעט בכך, וכך גם חיסולם, בסופו של דבר, של מתכנני הפיגוע. הבחירות אגב יתחילו ב־11 באפריל ויימשכו עד 23 במאי.

    עוד היבט מעניין הוא פרויקט משותף ונדיר מסוגו בין הודו לפקיסטן, שפתח מסדרון יבשתי בין המדינות, ללא צורך בוויזה, כדי לאפשר מעבר של עולי רגל סיקים בין המקומות המקודשים להם. המסדרון יפתור בעיה עבור עשרות מיליוני הסיקים החיים בהודו, ויעניק לפקיסטנים ענף תיירותי מכניס.
    אולם, ככל הנראה, ה־ISI לא מרוצים מההתפתחות הזאת, שמלמדת על נורמליזציה בין הודו לפקיסטן.

    במסלול התנגשות?

    בינתיים בקשמיר מודי התחייב לפעול למיגור הטרור המקומי. ב־2018 חיסלה הודו 266 מחבלים ונראה שהשנה היא כבר עברה את המספר הזה, בהשוואה ל־2015, שבה נהרגו 108. ג'יש א־מוחמד נמצא מצידו השני של הגבול, ועיקר המאמץ של ההודים הוא בחלק ההודי של קשמיר, אולם המסרים היוצאים מכיוונו של ראש הממשלה הימני הם ברורים - הסובלנות ההודית כלפי הטרור בקשמיר עומדת על אפס, וההודים מוכנים לשלם מחיר גבוה כדי לעצור את הטרור, כולל פעולות בתוך קשמיר הפקיסטנית, שפירושן עשוי להיות מלחמה כוללת. לחץ אמריקאי על הפקיסטנים, וככל הנראה גם סיני, הביא את אימראן ח'אן, ראש ממשלת פקיסטן הטרי, להבטיח לטראמפ כי ממשלתו תמגר את הטרוריסטים.

    התמונה המתבהרת היא, שמודי מוכן ללכת על הסף במאבקו בטרור, הפקיסטנים רוצים שקט תעשייתי וכך גם הסינים והאמריקאים, והמודיעין הפקיסטני רוצה לשמר את היריבות עם הודו ומתנגד לכל נורמליזציה. בכך מודגשת המחלוקת הפנימית בהנהגה הפקיסטנית, שמאיימת על ביטחונה.

    בתחילת שנות ה־2000 הנהיג את פקיסטן הגנרל פרווז מושארף, שרקד על שתי החתונות. הוא איפשר את התמיכה בטרור בזמן שניהל מלחמה בטרור לצד האמריקאים. מיליארדי דולרים הוזרמו לקופתה של פקיסטן על ידי ממשל בוש בתמורה לסיוע שלה במלחמה בטרור, סיוע שהתברר לא אחת כמראית עין. בתקופתו הוכנס ג'יש א־מוחמד לרשימת ארגוני הטרור והוצא אל מחוץ לחוק הפקיסטני.

    ברית פוליטית בין שושלות פוליטיות ותיקות הובילה להדחתו של מושארף ולהחלפתו בבחירות חופשיות. במשך עשור שלם נשלטה פקיסטן על ידי השושלות הללו, שהתאפיינו בתמיכה במשטר פרלמנטרי ולא נשיאותי, כפי שהיה בימי מושארף, וביקשו להפשיר את היחסים עם הודו.

    בבחירות 2018 ניצח כוכב הקריקט האגדי אימראן ח'אן, מי שנחשב לגיבור בקרב אוהדי הספורט הלאומי של פקיסטן. ח'אן גם הקים בכספו בית חולים משוכלל למלחמה בסרטן בעיר לאהור ובכך זכה לאהדה ציבורית נוספת.

    באותה מערכת בחירות גרף ח'אן בעיקר את קולות הצעירים, שמהווים קרוב ל־30% מהאוכלוסייה הפקיסטנית. צעירים אלה התנגדו להמשך שלטון השושלות הפוליטיות שנתפסו כמושחתות, כפי שהוכיחו מסמכי פנמה למשל. ח'אן, בין שרצה בכך או לא, זכה לתמיכת הממסד הביטחוני במדינה לאחר עשר שנים שבהן פעל תחת ממשלים "לא ידידותיים".

    כעת נראה שח'אן מוכן לוותר על חיבוק הדוב הזה. אך שאלות מהותיות רבות על עתידה של פקיסטן נותרות כעת פתוחות: האם יהפוך ה־ISI משחקן עצמאי לגוף מודיעין שמשרת את ממשלת פקיסטן? האם ימיה של פקיסטן כמי שחיה תחת דיקטטורה צבאית חלפו סופית? או שמא המדינה נמצאת על מסלול התנגשות בין האליטה הביטחונית לשלטון הפוליטי?
    לתשובות לשאלות אלה יהיו, כאמור, השלכות מרחיקות לכת על האזור כולו.

    הכתבה מופיעה בגיליון מרץ 2019 של פורבס ישראל

    לרכישת מנוי למגזין פורבס ישראל

    לכל העדכונים, הכתבות והדירוגים: עיקבו אחרינו בפייסבוק ובאינסטגרם

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי