• ירוק זה השחור החדש: ישראלים רבים צמאים למהפכה סביבתית

    מתברר שגם חרדים רוצים מהפכה סביבתית – הם רק לא יודעים לכנות אותה בשמה. וגם: בזמן שסביבם הרחוב משנה את פניו, העסקים בקרבת עבודות הרכבת הקלה נותרו להתמודד עם ההשלכות לבדם
    27/03/2017 | אביב לביא
    כשהוזמנתי לשוחח עם עובדי עיריית אלעד על קיימות בכלל וקיימות עירונית בפרט, לא תיארתי לעצמי שבחדר ימתינו 30 נשים וגבר אחד. מתברר שהעיר החרדית, על 45 אלף תושביה, מנוהלת בעיקר על ידי נשים, אם כי ראש העיר הוא עדיין גבר, ולא סתם אחד: מדובר בישראל פרוש, נצר למשפחה פוליטית מוכרת, בנו הבכור (מבין 12 ילדים) של סגן שר החינוך מאיר פרוש ונכדו של ח"כ מנחם פרוש. פרוש ג'וניור הוא חתיכת טיפוס: בסך הכל בן 37, בחור גבה קומה ותזזיתי שנכנס לברך את עובדות העירייה ומנהל איתן דו שיח פתוח ומשועשע, שאינו חף מעקיצות הדדיות. קשה לדמיין את רון חולדאי או ניר ברקת משוחחים עם הכפופים להם בסגנון של מורה בבית ספר, שלא שומר דיסטנס.

    אלעד החליטה ללכת על ירוק, ובתור התחלה עובדות העירייה עוברות השתלמות כדי לשחות בחומר. ברגע הראשון זה נראה להן רחוק ותלוש: "סביבה" ו"קיימות" מתחברות בעולם המושגים הישראלי עם התחממות כדור הארץ, שימור מינים נכחדים והצלת פרפרים במצוקה. כל אלה כמובן חשובים, אפילו מאוד, אבל מה להם וליומיום של עיר חרדית קטנה וקשת יום במרכז ישראל?

    אבל אז פורטים את הסביבה לפרוטות. איכות הסביבה היא בעצם איכות החיים, ובמקרים רבים החיים עצמם. קיימות עירונית היא, לפני הכל, מיקומו של הולך הרגל בהיררכיה של המרחב הציבורי: האם העיר ידידותית להולכי הרגל? האם המדרכות רחבות ומזמינות? האם יש מספיק צל ברחובות ובגינות הציבוריות? האם יש מספיק שטחים פתוחים ציבוריים, רצוי ירוקים, שבהם ניתן לבלות את שעות הפנאי עם הילדים? האם השירותים השונים - מסחר, לימודים, תרבות, פנאי - נמצאים במרחק הליכה ברגל או לכל היותר נסיעה קצרה בתחבורה ציבורית, או שהיומיום צריך להתבסס על תלות במכונית הפרטית?

    ופתאום מתברר שהסוגיות הללו, הארציות והיומיומיות כל כך, רלוונטיות לעיר חרדית כמו לכל עיר אחרת, ואולי אפילו יותר - בגלל ריבוי הילדים (4.5 ילדים בממוצע למשפחה באלעד). פתאום מתברר שחיים אחראיים מבחינה סביבתית, שכוללים חיסכון בהוצאות חשמל, מים, דלק וצריכה, רלוונטיים מאוד לעיר שממוקמת באשכול 2 במדד הסוציו־אקונומי. ופתאום גם מתברר שכל הסוגיות האלה הן בנפשן של הנשים, שנושאות בנטל גידול הילדים ומפלסות את דרכן עם עגלות על מדרכות העיר, מנהלות את משקי הבית ומחפשות דרכים לחסוך כל שקל. הן אלה שמשתמשות בתחבורה הציבורית בשעה שהגברים לוקחים את המכונית המשפחתית, אם בכלל יש כזו (במגזר החרדי רמת המינוע נמוכה יותר מאשר בציבור החילוני).

    ישראלים רבים - תושבי הערים, הנשים, החרדים והעניים - צמאים למהפכה סביבתית, רק שהם לא יודעים לכנות אותה בשם. איכות הסביבה מזוהה אצלם עם דאגה לדובי הקוטב שהקרח מפשיר מתחת לרגליהם. הגיע הזמן לדבר על הסביבה שלנו, כאן ועכשיו, על איכות החיים ועל החיים עצמם. אם נשפר אותם, אם נדאג לסביבה אורבנית מקיימת, על הדרך גם דובי הקוטב ירוויחו.

    עבודות הרכבת הקלה ברחוב קרליבך. העסקים נותרו לבד בשדה קרב

    שלטים לאף אחד

    לפני מספר ימים קיבלתי ד"ש מהעתיד. קטע ברחוב אבן גבירול בתל אביב, הסמוך לביתי, נחסם לתנועה. רכבי תשתיות ועובדים במדים זוהרים מילאו את הנתיב החסום. שלט קטן הסגיר את המטרה: קידוחי ניסיון לקראת חפירות הקו הירוק של הרכבת הקלה.

    הקו הירוק הוא הקו השני של הרכבת הקלה, שאמורה להסיע את תושבי גוש דן. בעוד רבים מתקשים להאמין שהקו הראשון, האדום, ייצא לנסיעת הבכורה בעוד ארבע וחצי שנים (תאריך היעד: אוקטובר 2021), העבודות על הקו השני כבר יצאו לדרך ואמורות להסתיים ב־2024.

    בסך הכל, ועל אף כמה כישלונות במכרזים ועיכובים לא צפויים, נראה שנת"ע - החברה הממשלתית שמבצעת את הפרויקט - עומדת בינתיים במשימה. ההיערכות התחבורתית של נת"ע ושל העירייה סבירות, הכניסות לתל אביב מכיוון מזרח ודרום פקוקות לעייפה, אבל בינתיים זה רחוק מלהזכיר את הגיהנום שחוותה ירושלים בעשור הקודם. חולדות לא פשטו על תל אביב, ונבואות הזעם למיניהן לא התגשמו, למעט מקרה אחד: אם אתם בעלי עסקים קטנים שהמזל הרע מיקם אותם באזור העבודות.

    המראות בסמוך לאתרי החפירות - בראשם צומת קרליבך - מכמירי לב: פלאפליות קטנות שגדרות האתר ניצבות במרחק מטר מבר הסלטים שלהן, חנויות שנראות כאילו מישהו עם הומור גרוע נטע אותן בלב מתחם רפאים מאובק. חלק מהעסקים הקטנים האלה מתבססים על עובדי המשרדים הסמוכים, אבל גם המשרדים ננטשו בחלקם בהיעדר נגישות סבירה. עבודות תשתית הן רע הכרחי. מה שלא הכרחי זו ההפקרה של בעלי העסקים הקטנים על ידי המדינה, שדרכה עליהם ולא טרחה להביט לאחור.

    ערב תחילת העבודות הודיעה עיריית תל אביב שתקים קרן תמיכה בסך 5 מיליון שקל לטובת בעלי העסקים שייפגעו, בתנאי שהמדינה תעמיד סכום דומה. בחלוקה למספר העסקים, כמה מיליונים - בעיקר בהתחשב בכך שהפרויקט כולו מתוקצב בעשרות מיליארדים - הם סכום מגוחך למדי, אבל גם הוא לא התממש מכיוון שהמדינה לא העבירה אפילו שקל לטובת העניין.

    התירוץ הרשמי - חשש מיצירת תקדים, כאילו אפשר להשוות בין סגירה של רחוב למשך שבוע לרגל תיקוני צנרת לבין חפירת מנהרות רכבת שנמשכת שש שנים. אז בעלי העסקים הנאנקים לא פוצו אפילו בשקל, והדובדבן על עוגת האטימות: הם ממשיכים לשלם אגרת שילוט על השלטים שניצבים בחזית העסק, אפילו שאיש לא רואה את השלטים הללו חוץ מהפועלים במתחם העבודות, שממילא לא קוראים עברית.

  • גלריות
    מדורים
    דירוגים
    ראשי